The Dogs of Lust

שבו הפסיכולוגית שלך אומרת לך שאת נשלטת חולת-שליטה ששולטת מלמטה, בגלל היחסים שלך עם אמא שלך. 

וה-כמה רגעים שלאחריו, כשאת מבינה שהיא כנראה צודקת.

חברה אמרה לי 'אה נו זה בגלל שאבא שלך כזה גבר אלפא שעושה הכל ואמא שלך כזאת פייה מעופפת, שאת צריכה את כל הבדסמ הזה'. איכשהו זה לא מתיישב לי בראש אבל אולי היא צודקת; פה ושם אומרים שאנחנו משחזרים את מה שאנחנו רואים בבית, לטוב ולרע; יש לי עוד מה להגיד על זה, אבל מתיש אותי לחשוב על זה, לא כל שכן לכתוב על זה. 

בדרך לסטודיו אתמול חשבתי על כל הכסף שאני מקבלת כדי להחזיק לאנשים את היד, מטאפורית כמובן. על הפוזיציה המקצועית שלי של לחשוב, למסגר, להחזיק, לתכנן, להנחות, להורות, להוביל וגם על כל המקומות הרכים של להכיל, להבין, לדעת, להקשיב, לתמוך. 

וחשבתי על זה שלמרות כל המילים המפוצצות כמו 'טינופות', 'מפלצות', 'סטיות', 'התבזות', כל הבדסמ הזה הוא בסהכ מצבור של הזדקקויות מאד מובנות שלא צריכות הרבה מלל וניסוחים כדי להצדיק או לחגוג את עצמן, ושאני עייפה מלהחזיק לאנשים את היד ומלהיות גם אלפא וגם לא-אלפא ושהכי שקט לי כשהראש שלי נדרך לרצפה ושלמרות כל הנסיונות, לא ממש הצלחתי לשחזר את מערכת היחסים בתוכה גדלתי.

ובדרך לעבודה הבוקר הקשבתי לשיר הזה פה למטה ושרתי ביחד עם המוזיקה את המילים האלה של תקווה ואכזבה וכאב והשלמה עד שנשבר לי הקול ולא יכולתי להמשיך לשיר, כי התקווה והאכזבה גברו על הכל ושנאתי את התקווה ושנאתי את האכזבה ובעיקר כעסתי על ההבנה שאיפשהו אני כן ממשיכה לחיות מערכת יחסים אחת שבתוכה גדלתי, כזו שגורמת לי לא לקוות אבל בכל זאת להתאכזב שוב ושוב ושוב.

ואז הגעתי למשרד ושטפתי פנים והדחקתי הכל.

* תקשיבו למילים של השיר, הן יפות וחדות.

השעה 01:09 בלילה ואני פשוט לא רואה איך הבוקר עוד יאיר והשמש עוד תזרח. קר לי נורא, באוהל ליד נוחר מישהו שאני לא מכירה אבל כבר בא לי להרוג, אשתו (כנראה) משתעלת, יש פה איזה תינוק שכל הזמן מתעורר בצרחות ואני מרחמת עליו ועל אמא שלו ועל עצמי ומשום מה יש עוד ילדים ערים שמסתובבים כאן ואני לא מבינה איפה ההורים שלהם ולמה הם לא נוקטים עמדה. קודם בניסיון להרגיע את עצמי הנוירוטית התחלתי לשיר לעצמי בראש את 'אחד מי יודע', מהתחלה ועד הסוף ואז שוב מהסוף להתחלה ואז שאלתי את עצמי שאלות כמו - מי היו שלושת האבות? מי היו ארבע האמהות? מהם חמישה חומשי התורה? אבל שם זה נגמר כי אני לא יודעת מהם שישה סדרי המשנה, זה כבר מוגזם לי לדעת. קקפוניית הנחירות והצרחות המשיכה אז כדי להתחזק התחלתי למלמל לעצמי בדבקות את ספר בראשית אבל כמובן שנתקעתי ב 'וחושך על פני תהום' ואז לא ידעתי איך ממשיכים. כי באמת חושך על פני תהום ואין לי מושג איך ממשיכים ועכשיו רק 01:19!!!!! בסהכ הנחל כאן מפכה ומפכפך בעליזות ומדי פעם כשהמסור האנושי פה באוהל ליד חווה דום נשימה אני מצליחה לשמוע גם את הצפרדעים מקרקרות ואם לא הייתי מאבדת תחושה באף מרוב קור, גם בטח הייתי נהנית מריח המלוח על המים. 

הו הנה המסור התעורר! אני אנצל את ההזדמנות שהוא הפסיק לנחור והתחיל להמהם משהו לאשתו המשתעלת, ואנסה לישון. לילה טוב!

בהמשך לתלונות של ג'אנקי על זה שמשעמם פה ושאין טינופת, רציתי לספר שלאחרונה אני מבלה המון זמן בתחבורה ציבורית וזה דווקא משמח אותי מאד. 

נכון, רכב פרטי מאפשר לי לבחור ולברוח, אבל תחבורה ציבורית מורחת לי את האמת בפרצוף - מקומות שמשתנים וזמן שחולף בראי תחנות מרכזיות מטות לנפול, נטושות או מחודשות, שלא הייתי בהן מאז הצבא והשנים שעברו עלי נקפו חריץ ועוד חריץ בבטונדות וברציפים. רכב פרטי על כביש 6 לא חובט לי על האף עם אמת מגולגלת, כמו התחנה המרכזית בעפולה וקו 825 בואכה כביש החוף.
ואני אוהבת אמת כי למרות שהיא כמעט תמיד מסריחה, יש בה גם איזו שקיפות שעוזרת לי לראות דברים. אז כן, הרמזור בצומת חדרה מיותר לי לאללה, אבל רק אז אני רואה שבצד הדרך פורחים גם פרגים, אולי לא הרבה, היו שם אולי שניים או שלושה, אבל הם שם, באדום לוהט ומתריס שלועג לאספלט המהביל, לזמזום המנועים ולצחנת הפיח. 

או תכנון לקוי של נסיעה שגרם לכך שהמתנתי פאקינג 40 דקות בתחנת רכבת בעתלית, לבדי, כלב מת לא עבר שם ורק ציקדות ניסרו את האוויר היבש. אבל אז שמתי לב לחיפושית שחורה ענקית מהסוג שאני אוהבת, שדידתה בין הפסים וממש קיוויתי בשבילה שהיא תספיק לצלוח את המרחק לצד הבטוח של המסילה, למרות שתכלס גם אם הרכבת היתה עוברת שם לא היה נגרם לחיפושית כל רע, מלבד אולי איזו טראומה נפשית. או שגיליתי קן של מיינות בתוך הפנס ממול לפסים. זה נחמד מאד כל זה. 

או שראיתי שני צבועים (בחיי!) ששיחקו להם באמצע שדה ליד המסילה איפשהו קצת לפני כפר ברוך. 

וגם שמתם לב כמה גוונים של ירוק יש?? המוני גוונים! וזה כל כך לא מובן מאליו כל הירוק הזה. למשל הירוק באירופה שהוא שופע ועשיר עד כדי חנק, אבל פה? אפשר להשתגע מכמה שהירוק הזה בלתי צפוי.  והכל מאד יפה ואני נהיית אולטרה ציונית ומאוהבת בארץ וזה מאד לא נעים להודות אבל מה לעשות ככה זה. הנה אמת מביכה. 

אח"כ בלילה היה לי חלום שאני באורגיית בדסמ שמתקיימת בסטודיו הענק שבו אני עובדת, ויש איזה קושר אחד שהוא והנשלטת שלו הם אושיות כלוב ידועות, אבל בחלום מסתבר שהם בסהכ שני תיכוניסטים מתלהבים ודי סתומים, והם קושרים את כל הסטודיו בחבלים ובכל מני דוגמאות שיברי מאד מסובכות והכל נראה כמו קורי עכביש, ואני בכלל לא משתתפת באורגיה כי אני בדיוק מדברת בטלפון עם אב שכול שהוא חבר של ההורים שלי (במציאות) והוא מוטרד נורא לגבי איזה מבצע בשטחים, אם הצוות חזר או לא, ומה היו תוצאות המבצע וכל מה שמעניין אותי זה לנסות להפיג את החרדה שלו, אז אני מסתובבת בכל האורגיה הזאת ומנסה למצוא מומחה לבטחון לאומי ויש שם הרבה מומחים מכל מני תחומים חברתיים וכלכליים אבל אף אחד לא מתחום של בטחון לאומי. ואז אני נעמדת על ארבע מול שמעון, שעבד איתי בהייטק לפני בערך 20 שנה, ואני עדיין מדברת בטלפון עם החבר של ההורים שלי בזמן ששמעון דוחף לי שתי אצבעות ומתחיל לפנגר אותי, אבל זה ממש פינגור ברמה גרועה וזה לא הולך לשומקום ואני ממילא מוטרדת למה אי אפשר למצוא בכל המקום הזה אפילו לא מומחה אחד לבטחון לאומי, אז אני מחלצת את עצמי מהאצבעות של שמעון והולכת לכיוון המטבחון שבסטודיו ונשענת על הקיר ואז לזוועתי הרבה שמעון מתקרב אלי ורוצה שנתנשק. וזה כבר היה מוגזם לגמרי. והתעוררתי. 

שחררו עצמכם מעצמכם והוציאו ראש מהתחת, שלא תשברו את המפרקת.

כמו כן, חלאס להיות נלוזים ולפרסם מאמרים, שירים, מכתמים, דרשות למיניהן וטקסטים של ידע כללי, פרי ידיהם של אחרים, מבלי לתת קרדיט. רואים לכם את הפלגיאט ולא, הוא לא אנאלי הוא סתם בנאלי.

אחרי שסבא שלי נפטר (לא בלי מאבק איתנים) מסרטן אלים שפצלח לו את המוח, עזרתי לסבתא שלי לסדר את הבית. היא החליטה לעזוב את המקום בו גרו במשך למעלה מ50 שנה ולחזור לקיבוץ שבו נולדה וגדלה עד גיל 20. 

אני אדם נוסטלגי עם נטייה לאגרנות ועוד יותר מזה נטייה להיקשר לחפצים ובעלת רגישות מיותרת לריחות; כשנתקלתי באפודה הבהירה שלו עם הכיסים ובמטפחות הבד המגוהצות למשעי והמקופלות שלו, הסנפתי אותן עמוק לריאות ולמהות הקיום שלי ולרגע אחד הוא היה נוכח שוב, בסלילי הריח הדקים של האפטרשייב, של ההד החיוור של הפייפ שהיה מעשן, של הסבון. 

ביקשתי את רשותה של סבתא שלי לקחת את הפריטים האלה אלי. היא, אישה יעילה, ריאלית ופרקטית שכמותה, שהחיים הממושכים לצד איש צבא עיצבו אותה בצורה מסוימת, השתוממה על הבקשה אבל שמחה לתת לי את מה שאני רוצה. ארזתי הכל בשקית ניילון ולקחתי איתי.

כשהגעתי הביתה טמנתי את השקית במעמקי הארון, במחשכי הבגדים המקופלים, רחוק מאור השמש שיכול לאוורר, מהחמצן שיכול לחמצן, מתהליכים יומיומיים שיפגעו ב 'קפסולת סבא' האהוב שלי. אחת לכמה זמן הייתי פותחת את השקית ומסניפה עוד קצת זכרונות ואז קושרת שוב ודוחפת עמוק פנימה לארון.

אני רוצה לכתוב משהו על ריחות ועל האופן שבו הם מתקעקעים אצלנו בתודעה ומקעקעים אצלנו זכרונות, אבל זה מרגיש לי מיותר. 

בכל אופן, אתמול ארזתי תיק לנסיעה צפונה. כששלחתי יד למעמקי הארון לחלץ משם איזה בגד-ים, הרגשתי בקצות האצבעות את השקית. שלפתי אותה החוצה ובלב הולם מתפלל ומקווה פרמתי את הקשר, פתחתי את שוליה, תחבתי את הראש פנימה ושאפתי עמוק. 

ולא היה כלום מלבד עקבות של ריח של בד ישן. 

וזה בסדר, ככה זה. אין פה מטאפורה ואין פה אלגוריה, אולי יש פה געגוע. בטוח יש פה געגוע.

לפני כמה ימים הילד הגיע מבצפר וסיפר לי בגאווה שהוא עשה עסק עם מישהו מהכתה - הילד יהיה העבד של ההוא מהכתה ויבצע לדרישתו משימות ומטלות, בתמורה לתשלום זעום. לשאלתי למה? הוא ענה 'כי זה כיף לי'. בירור מעמיק גילה שהמישהו הזה הוא בעצם ילדה נחושה וחזקה, ששילמה לו 1.60 ש"ח, רק כדי להגיד לכולם שהוא העבד שלה, מבלי שיעשה דבר. הוא מצדו היה מרוצה למדי, כי 'מי לא ירצה לקבל כסף בחינם?' (ציטוט שלו).

אני לא יודעת אם זה פינדום, שליטה בשקל (ששים), או סתם ניצול (הדדי, כנראה).

בלי קשר ישבתי לידו עכשיו על הספה וראינו פוקימון והכל היה שקט מלבד ציוצי ציפורים וכמה דפיקות מהתמ"א ליד והנשימה הקצת-כבדה שלו בפה פתוח (הוא מצונן) והנחתי כף יד פרושת-אצבעות על החזה הילדי שלו, והרגשתי את הלב הפועם מבעד לבית החזה הרזה, מפרפר לי בכף היד כמו ציפור קטנה והלב שלי ענה לו בפעימות מהדהדות של התרגשות ומשהו אינסופי שאני אפילו לא יכולה לקרוא לו בשם. 

הציור - של טרייסי אמין