חברה אמרה לי 'אה נו זה בגלל שאבא שלך כזה גבר אלפא שעושה הכל ואמא שלך כזאת פייה מעופפת, שאת צריכה את כל הבדסמ הזה'. איכשהו זה לא מתיישב לי בראש אבל אולי היא צודקת; פה ושם אומרים שאנחנו משחזרים את מה שאנחנו רואים בבית, לטוב ולרע; יש לי עוד מה להגיד על זה, אבל מתיש אותי לחשוב על זה, לא כל שכן לכתוב על זה.
בדרך לסטודיו אתמול חשבתי על כל הכסף שאני מקבלת כדי להחזיק לאנשים את היד, מטאפורית כמובן. על הפוזיציה המקצועית שלי של לחשוב, למסגר, להחזיק, לתכנן, להנחות, להורות, להוביל וגם על כל המקומות הרכים של להכיל, להבין, לדעת, להקשיב, לתמוך.
וחשבתי על זה שלמרות כל המילים המפוצצות כמו 'טינופות', 'מפלצות', 'סטיות', 'התבזות', כל הבדסמ הזה הוא בסהכ מצבור של הזדקקויות מאד מובנות שלא צריכות הרבה מלל וניסוחים כדי להצדיק או לחגוג את עצמן, ושאני עייפה מלהחזיק לאנשים את היד ומלהיות גם אלפא וגם לא-אלפא ושהכי שקט לי כשהראש שלי נדרך לרצפה ושלמרות כל הנסיונות, לא ממש הצלחתי לשחזר את מערכת היחסים בתוכה גדלתי.
ובדרך לעבודה הבוקר הקשבתי לשיר הזה פה למטה ושרתי ביחד עם המוזיקה את המילים האלה של תקווה ואכזבה וכאב והשלמה עד שנשבר לי הקול ולא יכולתי להמשיך לשיר, כי התקווה והאכזבה גברו על הכל ושנאתי את התקווה ושנאתי את האכזבה ובעיקר כעסתי על ההבנה שאיפשהו אני כן ממשיכה לחיות מערכת יחסים אחת שבתוכה גדלתי, כזו שגורמת לי לא לקוות אבל בכל זאת להתאכזב שוב ושוב ושוב.
ואז הגעתי למשרד ושטפתי פנים והדחקתי הכל.
* תקשיבו למילים של השיר, הן יפות וחדות.
