אחרי שסבא שלי נפטר (לא בלי מאבק איתנים) מסרטן אלים שפצלח לו את המוח, עזרתי לסבתא שלי לסדר את הבית. היא החליטה לעזוב את המקום בו גרו במשך למעלה מ50 שנה ולחזור לקיבוץ שבו נולדה וגדלה עד גיל 20.
אני אדם נוסטלגי עם נטייה לאגרנות ועוד יותר מזה נטייה להיקשר לחפצים ובעלת רגישות מיותרת לריחות; כשנתקלתי באפודה הבהירה שלו עם הכיסים ובמטפחות הבד המגוהצות למשעי והמקופלות שלו, הסנפתי אותן עמוק לריאות ולמהות הקיום שלי ולרגע אחד הוא היה נוכח שוב, בסלילי הריח הדקים של האפטרשייב, של ההד החיוור של הפייפ שהיה מעשן, של הסבון.
ביקשתי את רשותה של סבתא שלי לקחת את הפריטים האלה אלי. היא, אישה יעילה, ריאלית ופרקטית שכמותה, שהחיים הממושכים לצד איש צבא עיצבו אותה בצורה מסוימת, השתוממה על הבקשה אבל שמחה לתת לי את מה שאני רוצה. ארזתי הכל בשקית ניילון ולקחתי איתי.
כשהגעתי הביתה טמנתי את השקית במעמקי הארון, במחשכי הבגדים המקופלים, רחוק מאור השמש שיכול לאוורר, מהחמצן שיכול לחמצן, מתהליכים יומיומיים שיפגעו ב 'קפסולת סבא' האהוב שלי. אחת לכמה זמן הייתי פותחת את השקית ומסניפה עוד קצת זכרונות ואז קושרת שוב ודוחפת עמוק פנימה לארון.
אני רוצה לכתוב משהו על ריחות ועל האופן שבו הם מתקעקעים אצלנו בתודעה ומקעקעים אצלנו זכרונות, אבל זה מרגיש לי מיותר.
בכל אופן, אתמול ארזתי תיק לנסיעה צפונה. כששלחתי יד למעמקי הארון לחלץ משם איזה בגד-ים, הרגשתי בקצות האצבעות את השקית. שלפתי אותה החוצה ובלב הולם מתפלל ומקווה פרמתי את הקשר, פתחתי את שוליה, תחבתי את הראש פנימה ושאפתי עמוק.
ולא היה כלום מלבד עקבות של ריח של בד ישן.
וזה בסדר, ככה זה. אין פה מטאפורה ואין פה אלגוריה, אולי יש פה געגוע. בטוח יש פה געגוע.
