בהמשך לתלונות של ג'אנקי על זה שמשעמם פה ושאין טינופת, רציתי לספר שלאחרונה אני מבלה המון זמן בתחבורה ציבורית וזה דווקא משמח אותי מאד.
נכון, רכב פרטי מאפשר לי לבחור ולברוח, אבל תחבורה ציבורית מורחת לי את האמת בפרצוף - מקומות שמשתנים וזמן שחולף בראי תחנות מרכזיות מטות לנפול, נטושות או מחודשות, שלא הייתי בהן מאז הצבא והשנים שעברו עלי נקפו חריץ ועוד חריץ בבטונדות וברציפים. רכב פרטי על כביש 6 לא חובט לי על האף עם אמת מגולגלת, כמו התחנה המרכזית בעפולה וקו 825 בואכה כביש החוף.
ואני אוהבת אמת כי למרות שהיא כמעט תמיד מסריחה, יש בה גם איזו שקיפות שעוזרת לי לראות דברים. אז כן, הרמזור בצומת חדרה מיותר לי לאללה, אבל רק אז אני רואה שבצד הדרך פורחים גם פרגים, אולי לא הרבה, היו שם אולי שניים או שלושה, אבל הם שם, באדום לוהט ומתריס שלועג לאספלט המהביל, לזמזום המנועים ולצחנת הפיח.
או תכנון לקוי של נסיעה שגרם לכך שהמתנתי פאקינג 40 דקות בתחנת רכבת בעתלית, לבדי, כלב מת לא עבר שם ורק ציקדות ניסרו את האוויר היבש. אבל אז שמתי לב לחיפושית שחורה ענקית מהסוג שאני אוהבת, שדידתה בין הפסים וממש קיוויתי בשבילה שהיא תספיק לצלוח את המרחק לצד הבטוח של המסילה, למרות שתכלס גם אם הרכבת היתה עוברת שם לא היה נגרם לחיפושית כל רע, מלבד אולי איזו טראומה נפשית. או שגיליתי קן של מיינות בתוך הפנס ממול לפסים. זה נחמד מאד כל זה.
או שראיתי שני צבועים (בחיי!) ששיחקו להם באמצע שדה ליד המסילה איפשהו קצת לפני כפר ברוך.
וגם שמתם לב כמה גוונים של ירוק יש?? המוני גוונים! וזה כל כך לא מובן מאליו כל הירוק הזה. למשל הירוק באירופה שהוא שופע ועשיר עד כדי חנק, אבל פה? אפשר להשתגע מכמה שהירוק הזה בלתי צפוי. והכל מאד יפה ואני נהיית אולטרה ציונית ומאוהבת בארץ וזה מאד לא נעים להודות אבל מה לעשות ככה זה. הנה אמת מביכה.
אח"כ בלילה היה לי חלום שאני באורגיית בדסמ שמתקיימת בסטודיו הענק שבו אני עובדת, ויש איזה קושר אחד שהוא והנשלטת שלו הם אושיות כלוב ידועות, אבל בחלום מסתבר שהם בסהכ שני תיכוניסטים מתלהבים ודי סתומים, והם קושרים את כל הסטודיו בחבלים ובכל מני דוגמאות שיברי מאד מסובכות והכל נראה כמו קורי עכביש, ואני בכלל לא משתתפת באורגיה כי אני בדיוק מדברת בטלפון עם אב שכול שהוא חבר של ההורים שלי (במציאות) והוא מוטרד נורא לגבי איזה מבצע בשטחים, אם הצוות חזר או לא, ומה היו תוצאות המבצע וכל מה שמעניין אותי זה לנסות להפיג את החרדה שלו, אז אני מסתובבת בכל האורגיה הזאת ומנסה למצוא מומחה לבטחון לאומי ויש שם הרבה מומחים מכל מני תחומים חברתיים וכלכליים אבל אף אחד לא מתחום של בטחון לאומי. ואז אני נעמדת על ארבע מול שמעון, שעבד איתי בהייטק לפני בערך 20 שנה, ואני עדיין מדברת בטלפון עם החבר של ההורים שלי בזמן ששמעון דוחף לי שתי אצבעות ומתחיל לפנגר אותי, אבל זה ממש פינגור ברמה גרועה וזה לא הולך לשומקום ואני ממילא מוטרדת למה אי אפשר למצוא בכל המקום הזה אפילו לא מומחה אחד לבטחון לאומי, אז אני מחלצת את עצמי מהאצבעות של שמעון והולכת לכיוון המטבחון שבסטודיו ונשענת על הקיר ואז לזוועתי הרבה שמעון מתקרב אלי ורוצה שנתנשק. וזה כבר היה מוגזם לגמרי. והתעוררתי.
