שלחתי לו את זאת ואז תמונה שניה, עם השמלה מופשלת והתחת בחוץ.
'תעלי את הראשונה לכלוב', הוא כותב.
'מה הבעיה בשניה' שאלתי, אבל לא קיבלתי תשובה כי הוא נכנס לישיבה במהלכה אני לא יודעת מה הוא עשה, אבל אני חשבתי שהתחת שלי לא נראה טוב, שהירכיים שלי עבות מדי, שהזוית לא מחמיאה, שהוא לא אומר לי את האמת, שהוא חושב שאני שמנה, שאני שמנה, שאני חייבת לחזור לעשות פילאטיס אבל אין לי זמן ואין לי כסף, שאין לי כסף אז אני צריכה להקפיא את הלימודים, שאולי אבקש כסף מההורים אבל איך אבקש בגילי כסף מההורים אחרי שלא ביקשתי מהם כסף לפחות 25 שנה, שאני דומה מדי לאמא שלי, שירשתי מאמא שלי את הרגליים שלה, שיש לי רגליים קצרות מדי, שחבל שאין לי את הגפיים הארוכות של אבא שלי כי אז הייתי יותר רזה, שיש לי קרסוליים עדינים ויפים רק חבל שהירכיים שלי כאלה עבות, שהוא חושב שאני שמנה, שהוא חוצפן כי אני לא כזאת שמנה, שהתחת שלי פחות יפה ממה שאני חושבת שחושבים, שאני חייבת למצוא עוד עבודה, שמעכשיו אוכל רק קינואה וכוסמת וירקות ירוקים, שאני מתחילה נורא להזיע ושזיעה זה בריא, שנהיו לי פחות קמטים לאחרונה ושזה כנראה מכל הזרע ששוטף לי את הפרצוף, שאולי כדאי לפתח מסיכת פנים מבוססת-זרע, שהוא חושב שאני שמנה.
'שום בעיה, הראשונה קלאסית יותר', הוא עונה בנונשלאנט אחרי שעה ורבע.
'טוב', אני סותמת. מותשת ומפורקת משנאה עצמית, תיעוב ובוז, זעם קדוש ואובדן אמונה.
אני תוצר בזוי של החברה והתקופה.
