אתמול קראתי איזה פוסט ממבו-ג'מבו 'הכיני את פותך לקיץ' או משהו כזה, שכתבה איזו היפית, בטח מפרדס חנה או כרכור.
אחת ההמלצות הגורפות שלה היתה ללכת בלי תחתונים באופן קבוע. יש לכך סיבות שונות ומשונות הנעות בין פסאודו-מדעיות לדאונרייט מטורללות ואף אחת מהן לא באמת עניינה אותי אבל התחשק לי לנסות.
אז אחרי המקלחת לבשתי זוג תחתונים שאחד האחים שלי שכח אצלי פעם, מן תחתוני בוקסר צמודים כאלה, שעלי נראו והרגישו כמו סתם מכנסיים קצרים עם בד עודף מקדימה (כי החנות וכל זה). הלכתי ככה לפה ולשם והסתובבתי עם ילדים ועם מבוגרים ומדי פעם החיכוך של הבד בדגדגן שלי נפגש במחשבה של 'אני עירומה מתחת לבגדים' (זו מחשבה נורא טריוויאלית, אבל מחרמנת) ומן הסתם העניק לכל החוויה ערך מוסף.
אז הלכתי ככה גם היום לעבודה.
בסך הכל הרגיש סבבה ולא ריירתי מהכוס על הכיסא.
מפה אני צריכה ללכת לניחום אבלים. אני תוהה האם לעבור בבית כדי ללבוש תחתונים, או שהמתים במותם ציוו לנו את החיים ואין יותר חיים מכוס חופשי.
עדכון לייב:
שילמתי את חובי. ישבתי בשבעה עם חברתי, אחותה ועוד חברה, סיפרתי סיפורי מורשת בדסמ וזיונים בדסמיים, הותרתי לחלוחית קלה על הכסא, התנצלתי, צחקנו במבוכה והלכתי.
