הגעתי עכשיו הביתה והחניתי על המדרכה ואיזה פועל פה בתמא בבניין ליד כאילו עזר לי לחנות ('כאילו' - כי אני לא צריכה עזרה, כי אני נהגת מעולה).
הוא היה ממש חתיך וגם אמרתי לעצמי שיש לי פה הזדמנות של שמאלנית להרגיש שהיא נאורה, אז כשיצאתי מהאוטו מיד הודיתי לו שעזר לי לחנות ושאלתי אותו מתי התמא נגמר ואמרתי באמפטיה 'אוי אתם בטח עובדים נורא קשה' והתעניינתי מאיפה הוא בא וכשהוא ענה 'חברון' אמרתי לו 'וואו זו חתיכת דרך כל יום'.
וכל הזמן הזה הזדמזם לי בראש 'לכן רק שירווווו שיר לשלוםםםם אל תלחשו תפילהההה' והרגשתי שהשלום מתחיל בשיחות רחוב קטנות בין שמאלנית פריווילגית ברמת אביב שרוצה למרק את המצפון המייסר שלה, לבין פועל חתיך מחברון שלא מבין מה היא רוצה ממנו, אבל מקסימום היה מזיין אותה בתחת.
ומה שהכי הצחיק אותי זה שבאמת לא הצלחתי להתגבר על היצר האשכנזו-שמאלני הבזוי הזה וככל שהתאמצתי, 'שיר לשלום' רק התנגן לי במוח ביתר עוצמה ושאת, והדיאלוג שניסיתי לאלץ רק נהיה יותר ויותר דוחה.
