יושבת בחוג ג'ודו של הילד.
הוא עושה גלגול ג'ודו, מתחכם כדי להשוויץ ולא בכוונה נותן לעצמו ברכיה אדירה לעין.
בחיוך עקום שמתחלף בבכי הוא קם מהמזרון.
המורה ג'ודוקא ותיק. קשוח. הוא מלמד הרבה יותר מג'ודו, הוא מלמד היות-אדם. הוא לא מרשה לילד שלי לגשת אלי. הוא אומר לו שככה זה בחיים ושלפעמים דווקא כשאנחנו רוצים לעשות רושם ולהמציא המצאות ולהתחכם, אז אנחנו חוטפים. הוא שולח את הילד לשטוף פנים 'בלי לעבור אצל אמא'.
הוא חוזר, עדיין ממרר בבכי. אני לא זזה מהספסל ולא פוצה פה. מלווה אותו בעיניים רכות ולב דוהר. ברור לי שעל אף החבורה הטרייה שהתהוותה שם ושניתן לראות גם מהקצה השני של האולם, מה שבאמת נשבר שם זה האגו הצעיר שלו.
המורה שולח את שאר הילדים להפסקת שתיה וקורא לילד שלי אליו. אני לא שומעת מה הוא אומר לו. הוא מלטף לו את הלחי, מחבק אותו ומשחרר אותו אלי לחיבוק, אבל לא ממושך. 'יאללה בוא תחזור, אתה ממשיך'. אני מנסה להעניק כמה שיותר, במחוות מדודות.
הוא חוזר למזרון, קצת נחוש וקצת מוכה וזה שילוב לא רע. מכמיר לב, אבל לא רע.
וכל זה מוכר לי להחריד. להתחכם ולחטוף וללמוד או לא ללמוד את הלקח ולחזור למזרון נחושה ומוכה.
אני מסתכלת עליו עכשיו יושב עם הגב לקיר ביחד עם כולם. יש לו פנס בעין ואני חושבת לעצמי, אוי ילד שלי, אל תהיה יהיר כמו אמא. פנס בעין זה שטויות, אגו מנותץ זה זוועה.
