"...מודולציה היא תהליך של שינוי המרכז הטונלי במהלך יצירה, כלומר עלייה או ירידה בסולם המוזיקלי... מודולציה גורמת לתפנית במבנה היצירה... השינוי בסולם יכול לשמש ככלי בידי היוצר להבעת תכנים שונים והדגשת רגש מסוים (כמו פחד, עצב, דאגה, כאב, שמחה) ולהגביר את עוצמתו... על ידי מודולציה, היוצר יכול לבטא את המסר העיקרי שהוא רוצה להעביר ביצירה, יחד עם הרגש העוטף אותו בצורה חזקה וברורה מאוד ולתת לאותו מסר ולרגש המלווה אותו, לעבור בצורה ישירה יותר למאזין. כאשר מתרחשות מודולציות רבות בטווח זמן קצר מתקבלת תחושה של חוסר יציבות ואף של סערה פנימית..." (מודולציה, מתוך וויקיפדיה).
***
אתמול בבוקר צררתי הילד וכמות דמיונית של סנדוויצ'ים ונסענו לעכו עם חברים. כבר הרבה זמן מבעבע בי הרצון לנסוע איתו לטייל, שזה משונה כי כמעט בכל רגע נתון אעדיף להסריח איתו בבית, או מקסימום בגינה השכונתית, מאשר לנסוע אל מחוץ לעיר. אבל הלב רוצה את מה שהלב רוצה ונסענו.
בהפסקת קפה על אם הדרך הוא והחבר רבו מכות בצחוק כמו שבנים סתומים בני-כמעט-תשע עושים לעתים. הערתי להם בקור רוח ובשלווה שאם הם לא מפסיקים עכשיו אני אביא להם מכות ואשבור להם את הידיים.
אני חושבת שאני אמא טובה דיה.
היה טיול מצוין.
***
מעכו המשכנו אל ההורים שלי בגליל.
סביב שולחן ארוחת הערב שמתי פתאום לב לכך ששיער ראשו של אבי נהיה קצת דליל. הערתי את תשומת לבו לזה והוא ענה 'להזכירך אני כבר בן 66'.
באותו רגע הבנתי ששניהם למעשה עומדים למות והחלטתי לנהל איתם שיחה על המוות הקרב. זה לא הלך כמו שצריך - הוא אמר שהם מתכננים לחיות לפחות עוד 40 שנה ושבכלל מבחינתו זה מיותר להתעסק בדברים עליהם אין לנו שליטה, כגון מוות. אמרתי לו שהוא הרגע סתר את עצמו ושממילא אין לי עניין במוות, אלא בהכנות למוות. הבנתי שכבת הבכורה מוטלת עלי המשימה לדאוג להם לשירותים סיעודיים ולרכוש חלקת קבר וכל זה ומאד נלחצתי. אמא שלי התרגזה ואמרה שאני מבלבלת את המוח.
בסופו של דבר אמרתי להם שאין לי כוח לקבורה ושאני אדבר עם האחים ונביא את גופותיהם לשריפה ומהאפר נכין ארבעה יהלומים קטנים שנחלק בינינו.
אמא שלי אמרה שממש לא אכפת לה מה נעשה עם הגופה שלה ושהם לא יכולים לדאוג להכל ושאני אצטרך להתמודד עם זה. אבא שלי אמר שגם מבחינתו לא מעניין אותו מה נעשה עם הגופה ושנצטרך לקבל החלטה.
מאד חבל שהם לא יכולים ולא רוצים לדאוג לסידורי הקבורה של עצמם ובמידת האפשר לקבור את עצמם, כי הם היו עושים את זה הכי טוב.
***
היום בצהריים נסענו לבקר את סבתא שלי בקיבוץ. בדרך לדירה שלה נתקלנו בשיח צלף מאובק ועמוס בפירות וניצנים זעירים. הילד ואני פשטנו עליו כמו ארבה, נשרטנו וקיללנו. את הפירות והניצנים שמנו בכובע המצחייה שלו. הבטחתי לו שכשנגיע הביתה נכבוש אותם והיתה בזה עדנה ומתיקות.
***
חזרתי לאהוב לחשוב, חזרתי לאהוב לכתוב, חזרתי לאהוב ללמוד.
***
החיים שלי נעים במודולציות. נראה לי שאצל כולם זה ככה.
פעם בכמה זמן יש איזו תפנית שאחריה הכל נהיה מוגבר, אינטנסיבי, רועש וגועש. לפעמים אני מרגישה ממש מורעלת, הכל מהיר סביבי, שמח-על-ספידים, חזק-על-ספידים, מורגש עד העצם. זה מתיש.
יש בזה הרבה רוממות רוח (לא בקטע של מאניה פסיכוטית), הרבה זיכוך, אבל גם הרבה עייפות.
לפעמים אני סתם רוצה את אותו הטון כל הזמן, בלי שינויים.
אבל אני לא באמת יכולה לעשות את זה, אני חושבת.
וזה משמח אותי מאד, אני חושבת.
ושיר, עם מודולציות נהדרות
