הבוקר בדרך לעבודה נזכרתי שאחד השירים בפלייליסט הריצה שלי משלשום היה One של מטליקה ושמיהרתי להעביר אותו כדי שאוכל להמשיך לרוץ.
השיר הזה הוא שיר משונה.
הוא כמו 5 שירים שונים שהודבקו ביחד; יש בו רגעים של הרמוניות יפהפיות, של מפלי גיטרות, של ריפים נהדרים. יש בו את הדאבל בייס של התופים הכי יפה בעולם.
ויש בו גם רגעים של שעמום אטומי, של חיבורים מאולצים והוא נמשך לעד. הוא שיר שלא נגמר.
אבל יותר מהכל זה שיר שנכתב בהשראת הספר 'ג'וני שב משדה הקרב' וחלקים מהקליפ לקוחים מסרט שנעשה על בסיס הספר בשנות ה70.
קראתי את הספר הזה פעם אחת ולא יכולתי לו עוד. הוא הכריע אותי בייאוש, בסרקזם, בחוסר התכלית והתוחלת.
בתום הקריאה הרגשתי שבמובן מסוים נשבר לי הלב ולא אוחה מאז.
קשה לי לחזור לספר הזה אפילו במחשבות.
אני כותבת פה בכלוב את הפוסט הטיפשי הזה ומרגישה את הגוש שמטפס לי בגרון (לא, זה לא זרע שבלעתי אתמול בלילה וחזר להגיד בוקר טוב) והעיניים שמפרפרות פרפרי דמעות. ספר ארור!
כל כך הייתי רוצה לקרוא אותו שוב אבל אני מפחדת.
כמה זה מטומטם להרגיש שיש לי פוסט טראומה מספר.
כמה זה מטומטם שאני לא יכולה להקשיב לשיר של מטאליקה בלי להתייפח.
אולי בהמשך אשים תמונת ציצי. כלומר בטוח. אבל לא עכשיו. עכשיו One של מטאליקה וקצת אבכה במשרד כי זה מזכך.
