אחרי חמישה ימים בצפון המעתיר, חזרנו לציוויליזציה.
אנחנו בבית בקושי ארבע שעות וכבר בא לי להקיא, למות, לריב מכות עם מישהו (בעדיפות לילד, כדי שגם אנצח) ולבכות, לא בהכרח בסדר הזה.
'היי ההנהלה את מגיעה השבוע לסטודיו?' לא! יא חתיכת דודה-סוחרת-אמנות-עם-שרשראות-מגלעינים-וחרצנים! אני לא מגיעה השבוע לסטודיו וגם אם הייתי מגיעה לא הייתי אומרת לך, כי אין לי סבלנות לפטפוטי הסרק שלך והחנפנות שלך והזחיחות הבלתי נסבלת שלך והטרחנות שלך וחוסר היכולת שלך לקבל החלטה!!!!!!!!!
'היי ההנהלה, הילד שלי רוצה לבוא לבקר את הילד שלך, מתאים?' לא! לא מתאים! במצבי הנוכחי הילד שלי בעצמו לא משהו בעיני, קל וחומר הילד שלך שהוא חתיכת מקל צהוב, היפראקטיבי, מתחכם ומזיק, שבימים כתיקונם אני מחזיקה את עצמי חזק לא לחבוט בו, אז היום זו ממש סכנה ממשית ומיידית!!!!!!! אולי תזיזי את התחת שלך אלי ותקחי את הילד שלי אליכם ותחזירי אותו ישר לאבא שלו ביום ראשון. מתאים???
'היי חמודהההה חזרתם לעיר??? חשבתי לקפוץ כי אני מתגעגעתתתת והילדים מתחרפנים בביתתתת' לא! לא חמודה! זה שהלכת ועשית עם בעלך האפס שלושה ילדים שרוב הזמן את צורחת עליהם ובשאר הזמן הם צורחים אחד על השני, זו לא הבעיה שלי. זה מאד מצער שאי אפשר לדחוף אותם בחזרה לכוס שלך, אבל כאמור, זו לא הבעיה שלי!!!!!
'אזזזזז מי באה לרחבה לקפה?' לא אני. לא. לא אני.
בילדותי, כשהיינו רוכבים בגלבוע, אחת הסכנות היתה להחליק על משטחי האבן עם הסוס. 'תזהרי לא להחליק שם' יורם היה אומר לי תמיד. מדי פעם זה היה קורה וצווחה של פרסה מפורזלת על אבן קשה, היתה מפלחת את השקט. ארבע הגפיים של הסוס היו ננעלות, הנשמה היתה נעתקת מרוב פחד ותפילה והגוף היה נזרק קדימה. אבל אף פעם לא שברנו רגליים, לא אני ולא הסוס.
