ובחלומי היינו באילת.
ענדתי קולר אדום ולבשתי חתיכת פלסטיק שקוף שכל הזמן נפלה לי. זחלתי אחריך ברחבי העיר, כשכולם רואים לי את התחת.
פחדתי להתלונן לך שזה לא נעים לי, אבל אזרתי אומץ ולהפתעתי היית מאד נחמד וסבלני, ליטפת לי את הלחי והמשכת ללכת, מושך אותי אחריך.
הפלסטיק המשיך ליפול, כולם המשיכו לראות לי את התחת, אבל אתה לא כעסת בכלל.
הגענו לשדה. האדמה היתה רכה. הורדת אותי לנעל שלך כמו שעושים לכלב ואמרת לי לנקות לך את הנעליים מהבוץ שכיסה אותן.
בין אצבע לאגודל החזקת מול העיניים שלי רגב אדמה והורית לי לפתוח פה גדול ולבלוע הכל.
כשחזרנו למלון כבר לא היינו באילת, אלא בקורנוול באנגליה וכבר לא לבשתי פלסטיק אלא שמלה קיצית פרחונית כמו שהיה באופנה בתחילת שנות ה2000.
דחפת אותי לקיר וקרעת ממני את השמלה כמעט בלי לגעת בי. התרגזת כשראית שאני עם תחתונים.
ואז הייתי לבדי מתחת לעץ הפקאן של סבא צבי בקיבוץ. כבר לא היית שם.
אמרת לי קודם שזו בושה שלא המשכת לחלל את כבודי גם בקיבוץ. עניתי שאני בטוחה שזה קרה, פשוט התעוררתי מוקדם מדי.
ועכשיו לחלק האמנותי - ד"ש עם שיר.
