אני זוכרת שהתחלתי לאונן באופן יזום מרגע שהבנתי שזה נעים, ככה סביבות גיל 4 נראה לי, כמו כולם. הפורנו שלי היו סרטים מצוירים וספרי ילדים ומה שהיה הכי מחרמן אותי היו אילוסטרציות של אקססיביות על צורותיה, נניח אכילה או דחיסה עד עילפון (הו האגדה על הגדיים שדחפו אבנים בבטן הזאב ותפרו אותה אח''כ), תעופה מהירה מדי או בגובה רב מדי (מונגר המעופף) ועוד. מעולם לא ירדתי לשורש העניין כי לא עניין אותי הלמה. האיך היה פשוט - הייתי נשכבת במיטה (בבית הילדים בדכ) על הבטן, מצליבה רגליים, מתחככת במזרון וסוחטת לעצמי את הדגדגן בהצמדת הירכיים עד גמירה חמודה. אני לא יודעת להגיד אם הייתי ילדה מינית או לא, אבל זה מה שהייתי עושה.
בכל אופן, עברו כמה שנים ובחופש הגדול של כתה ח' נדלקתי על יואב שהיה 'חייל בודד' בקיבוץ. הייתי אז בת 14 וחצי והוא היה הכי חתיך שראיתי מימי והרגשתי שאני חייבת להשיג אותו. באותו חופש אישרו לנו לראשונה להכנס לדיסקו של הקיבוץ ואני זוכרת שמדי שישי הייתי לובשת את מיטב מחלצות הילדות שלי ויוצאת למועדון כדי לעשות עליו פוזות. היה לו חבר טוב, דניאל, שאיזה שישי אחד קלטתי שמסתכל עלי בעיניים רעבות וממרפק את יואב שיסתכל עלי גם כן. התחרמנתי מזה רצח והבנתי שמשהו נתפס.
יואב גם היה מצייר ממש יפה והחלטתי שזה קרס ראוי. צהריים אחד בדרך מחדר האוכל פגשתי אותו על המדרכה. נעמדתי מולו ובלי הרבה נייסיטיז ביקשתי שיצייר לי "את הציור הזה שציירת של כדור הארץ עם הידיים של השלד, מה שתלוי אצל נטע ומיכל בחדר". אני חושבת שהוא היה קצת בהלם אבל הסכים. כמובן.
אחרי שבוע הוא אמר שהציור מוכן ושאבוא אליו לחדר. הגעתי נסערת ונרגשת ביום שבת בצהריים, ישר מהבריכה, בשיער רטוב ועור חם ויבש, נוטפת ריח כלור ונעורים. ישבנו שם די הרבה זמן, דיברנו שטויות והקשבנו ל-אר.אי.אם והרגשתי שככה נראים החיים באמת ורציתי שהם לא ייגמרו לעולם.
שבוע לאחר מכן היתה חתונה בחדר האוכל. הוא נשען על השיש ליד עמדת הסודה והמים הקרים ובחן אותי וידעתי שהברזל הזה לא יהיה חם יותר ממה שהוא עכשיו. כשניגשתי לשתות בלב הולם וכוס קטן ומפרפר הוא משך אותי אליו והצמיד אותי לנשיקה שמנשקים רק כשצעירים ובוערים. יצאנו משם מעורבבים אחד בשניה והתגלגלנו במדרכות עד שנתקענו על גדר של אחד הגנונים ושם המשכנו להתמזמז כאילו אין פין ופות בעולם, אלא רק נשיקות ונגיעות.
די מהר עברנו מדריי האמפס לזיונים, שהיו מגומגמים ובוסריים ונהדרים. נפרדתי ממנו אחרי בערך חצי שנה כי מיציתי את העניין. הוא היה שולח לי מכתבים קורעי לב מהצבא וזה כאב לי מאד, אבל לא מספיק בשביל לרצות לחזור אליו.
בסוף י"ב נסענו כל הכתה ליוון, ביחד עם עוד מסיימי י"ב מקיבוצים אחרים (בזמני זה היה מן קטע כזה של התנועה הקיבוצית). באחד הערבים האחרונים עשינו מדורה בחוף ושיחקנו אמת או חובה. רון, שהיה בן כתה שלי מהקיבוץ ושהיה לי סוג של קראש עליו (ושלימים גם היינו קצת ביחד והזדיינו אבל זה ממש היה כמו גילוי עריות), סובב את הבקבוק, שנעצר עלי. "אמת או חובה?". "חובה". "חובה עלייך לספר משהו אחד שאת ממש מתחרטת עליו". חשבתי לעצמי מה יביא לי הכי הרבה קרדיט אצלו וירים את קרני בעיניו "אני מתחרטת שאיבדתי את הבתולין בגיל כמעט-15 כשהייתי חברה של יואב. זה היה מוקדם מדי ולא הייתי מוכנה". רון הסתכל עלי במבט חדש ומעריך "וואו ההנהלה, זה ממש יפה מה שאמרת עכשיו".
וחשבתי לעצמי כמה זה קל, כמה הוא קל, כמה אני לא מתחרטת.
