היום גיליתי שכשאני צופה בסדרה שמעניינת אותי ממש, אני יכולה לצפות בה אך ורק בישיבה, אבל כשאני צופה בסדרה שמעניינת אותי ככה-ככה, אני מיד זולגת למנח שכיבה ונרדמת תוך שניה.
אבל לא על זה רציתי לכתוב. אני רוצה לכתוב על השלום. סליחה לא, אני לא רוצה לכתוב על השלום, אני רוצה לכתוב על סבא שלי. אבל גם זה לא נכון, אני רוצה לכתוב על עוד זיכרון, שאותו מעולם לא הדחקתי.
הפעם הראשונה שמצצתי היתה בכתה י'. אני חושבת שהזדיינתי לראשונה בגיל ככ צעיר, שלא הבנתי שאת הנקניקיה הזאת אפשר (או צריך) לדחוף גם לפה. בכל אופן, מדי רביעי היה אוטובוס שעובר בקיבוצי העמק ומעמיס את המתנדבים בכל קיבוץ לדיסקו של רמת דוד. אותו האוטובוס היה מפזר אותם בחזרה בסביבות 24:00 כשהם הלומים, מסמורטטים ובלתי שמישים.
לא אחת כוניתי על ידי חבריי 'אור לגויים', על שום חיבתי לערלים ולהסתבכויות איתם. מקום העבודה שלי בקיבוץ היה במטבח של חדר האוכל, ביחד עם צביר מתנדבים מכובד. היה לנו הוויי, היה לנו כיף, היה לנו אש, היה לנו קיבוץ גלויות. שיאו של כל שבוע היה הנסיעה לרמת דוד, ששברה את השגרה וסיפקה תנאים אידיאליים להתפרקות.
באחד מלילות רביעי, חזרנו לקיבוץ עדיין טעונים והמשכנו למגורי המתנדבים כדי למצוא מה לעשות. 'אנחנו' היינו ארבעה מתנדבים גברים ואני. אחד מהם הציע לשחק 'אמת או חובה' (המשחק הזה פשוט שזור בחיי כמו חוט השני) וכולנו הסכמנו. מסובבים, שואלים, 'אמת'. 'אמת', 'אמת', 'אמת'. היו שם ארבעה סטים של אשכים, אבל לאף אחד לא היו את הביצים להגיד חובה.
אז כשהגיע תורי אמרתי 'חובה'. דיוויד, בחור סקוטי חביב בגווני ורוד-כתום, ידע לנצל הזדמנות כמו שצריך, הסתכל עלי במבט אומד ואמר 'חובה עלייך לקחת אותי לדשא מאחורה ולהעניק לי טיפול של זונה תאילנדית'. לא הייתי סגורה על מה בדיוק עושה זונה תאילנדית, או איפה זה תאילנד בכלל, על אחת כמה וכמה מודעות לניצול, אונס וכל זה. מה שכן ידעתי, זה שאני חייבת להיות הזונה התאילנדית הכי שווה, שהרכיכה הקטנה ידעה אי פעם.
הישרתי אליו מבט מתריס ואמרתי: 'לטס גו'.
נדמה לי שזה היה לקראת סוף הקיץ, כי היינו בבגדים קצרים והדשא היה לח, אבל בזיכרון שלי יש גם קצת רעד, אולי כבר היה קצת קריר, אולי זה היה מהתרגשות. השכבתי אותו על הגב, נעמדתי מעליו בפישוק ולאט לאט ירדתי לכריעה. הידיים שלו התרוממו ותפסו לי את המותניים, מנסות לדחוק אותי על הזין שלו. העפתי אותן ואמרתי לו באיטיות רכה - 'יו. דונט. טאצ'. מי'. הוא צחק ושוב תפס לי את המותניים. תפסתי לו את הלחיים ביד ימין ושוב אמרתי, לאט, מדגישה כל מילה - 'יו. דונט. טאצ'. מי. אונלי. איי. טאצ'. יו'. הידיים שלו נשמטו מהמותניים שלי אל הדשא. הוא שכב שם המום. אני חושבת שאז הרגשתי בפעם הראשונה בחיים מה זה כוח ומה זה שכרון כוח ותהיתי לגבי הקלות שבה תבעתי לעצמי את הכוח הזה. תהיתי לגבי כמה רחוק אוכל לקחת את התביעה הזו לכוח מול הגבר הזה ששכב שם למרגלותיי, מתנשף, מצפה.
זמזמתי לעצמי איזה שיר בזמן שהפשטתי אותו. הגוף הלבן והחלק שלו זהר בחושך כמו פרוז'קטור, על רקע האפלולית הלחה של הדשא.
התחלתי לשרוט לו את החזה. חשבתי שבטח זה מה שזונות תאילנדיות עושות, אבל די מהר איבדתי בזה עניין. הזין שלו עמד, אבל ידעתי שאני לא אזדיין איתו, כי היה לי בראש שזונות תאילנדיות לא מזדיינות, אלא עושות רק מה שהן רוצות וכמובן, בלי שייגעו בהן.
הוא גנח. הידקתי כף יד לפה שלו ואמרתי, הפעם בקול רגיל לחלוטין - 'דונט מייק א סאונד. נוט א סינגל סאונד'. הרגשתי את הבל הנשימה המתלעלעת שלו על פנים כף היד שלי. הסתכלתי עליו והוא עפעף בהסכמה. הרגשתי שאני שחקנית בסרט ואני עכשיו בתפקיד שיביא לי את האוסקר. צבטתי לו את הפטמות חזק נורא, על ההתחלה. מי בכלל ידע משהו על כאב, או הדרגתיות, או תשומת לב. הגוף שלו התעוות והוא ייבב. הסתכלתי עליו והזכרתי לו 'נוט א סינגל סאונד'. הוא הנהן. במבט לאחור אני חושבת שיותר משהוא נהנה, הוא ממש פחד. זה מצחיק שלפעמים אנחנו מבקשים משהו ולא יודעים בכלל מה ביקשנו, או איך נקבל את הדבר הזה שביקשנו, או איך נהיה אחרי שזה כבר יעבור אותנו.
הסתכלתי על הזין שלו שעדיין עמד והתחיל לזהור טיפות בחשיכה. תפסתי לו את הביצים והתחלתי ללוש, כמו בצק, כמו פלסטלינה. בלי רחמים. מעכתי, מוללתי, הידקתי, שיחררתי. וחוזר חלילה. הוא התפתל לי מתחת לידיים ואני התמלאתי פליאה כי מצאתי צעצוע. מצאתי איזה מן יצור כזה, שבצורה כל כך משונה ולא מובנת ופלסטית, נמעך לי בין הידיים.
אני לא יודעת מאיפה בא לי הרעיון להכניס את הזין שלו לפה, אבל זה הרגיש לי כמו גראנד פינאלה ראוי של זונה תאילנדית. לא היה לו זין גדול מדי, ככה שהפה הלא-מיומן שלי לא היה צריך לעבוד קשה מדי בשביל להוכיח שהוא טוב. אחרי כמה שאיבות ואולי קצת שיניים הוא גמר. לא בפה שלי חס וחלילה. כשהרגשתי שהוא מתקרב התרחקתי והשלמתי את העבודה עם היד.
ואז, כמה דקות התאוששות, או אולי חצי שעה התאוששות, שעברו בהתארגנות שקטה ונבוכה שלו, ובהייה שקטה ונבובה שלי. כשחזרנו למועדון של המתנדבים הוא היה ריק. נפרדנו באמירת לילה טוב אגבית והתפזרנו. היתה לי קצת הליכה מהשכונה של המתנדבים, לחדר שלי בשכונה של שכבת הנעורים. כבר כמעט התחיל הלפני-בוקר והשקט הקיבוצי הדמום הופר וחשבתי לעצמי 'תראי מה זה החיים האלה. תראי איזה זונה תאילנדית מהממת היית'. לא הצלחתי לחשוב יותר מזה.
אחר כך היה לי קשה לאכול כמה ימים. אולי לא היה לי תיאבון. אולי לא התחשק לי להרגיש דברים בפה שלי.
