אם אני מנסה להגדיר לעצמי מה אני צריכה, זה שישחקו איתי כמו שאני אוהבת.
אני מאלה שרצות על כל המגרש, מנופפות בידיים, צועקות, נותנות הוראות, מתלהבות, מתרגשות ומבעבעות, משתוללות ומשתגעות. אני אוהבת להזיע ולפעמים נדמה לי שצריך עצבים של פלדה כדי להתמודד איתי. עמד לי על קצה הלשון להגיד 'מידה של אדישות' אבל זה לא יהיה מדויק, כי באדישות יש מימד של הדיפה הלאה ועם זה אני לא מסתדרת. אני כן צריכה שיחבטו אלי את הכדור בחזרה מעבר לרשת.
ניצחון? פחות מעניין, זה הספורט שמדליק אותי.
אז חבטה אחת תספיק לי, כי בחבטה אחת יש עבורי עולם ומלואו. זה לא קשור בהסתפקות במועט, או בהסתפקות בכלל. זה קשור בדיאלוג, בהבנה של החוקים והכללים, ביכולת ובמוכנות לראות, לאבחן ולתת מענה. אין פה טקטיקה מורכבת, רק חבטה אחת בלבד ולאחריה פשוט להתבונן בי מקפיצה, זורקת ותופסת, שוקלת צעדים, מתכננת מהלכים, לפעמים זורקת ומוחאת כפיים ואז תופסת, או מסתובבת במקום ותופסת, או מגלגלת את הכדור מיד ליד ושרה שיר ולפעמים גם רוקדת ריקוד קטן, או סתם רצה בצעקות ללא מטרה לאורכו ולרחבו של השטח שלי.
ואחרי שהתעייפתי מהקרקס והעברתי את הכדור מעבר לרשת, לקלוט אותו בקלילות ובתנועת זרועה ארוכה ושלוחה, להחזיר אותו אלי, לסיבוב נוסף.
