התקלחתי ונגעתי לעצמי בציצי וחשבתי עליו ופתאום הבנתי שכשאנחנו מזדיינים הוא ממעט לגעת לי בגוף, כלומר ב 'כל הגוף'. בכוס בוודאי, בגרון, בשיער, בתחת, או בירכיים - המקומות שבהכרח יהיו מחויבים במציאות של אקט ספציפי (נגיד מציצה, סטירה, חניקה, ספאנק וכולי), אבל כמעט אף פעם לא בציצי, או בבטן, או בזרועות ואז נפל לי האסימון והבנתי שזאת הפרקטיקה הכי מובהקת כנראה של להיות 'לשימושו', הלכה למעשה, מעבר לכל הפטפטת הבדסמית של 'כן אני חור תשתמש בי'. זה היה מן רגע כזה שפתאום ההבנה של מה קורה עם הגוף, התחברה להבנה של מה קורה עם הראש. כמו שפעם היו הספרונים האלה של דף מצויר, שמניחים עליו שקף ופתאום רואים את כל התמונה.
וההבנה הזו הדהימה אותי! של המגע שמצטמצם לפונקציה מאד מוגדרת. ומכיוון שאני הלוא סאקרית של הגדרות ופונקציונאליות, זה המם אותי לגמרי בפשטות שבזה, בהגיון שבזה.
ואז אמרתי לעצמי - אוקיי אם את רוצה שמישהו יגע לך בציצי כשאת מוצצת למשל, זו תהיה חייבת להיות את, אז ירדתי על הברכיים מתחת לזרם המים וניסיתי לדמות סיטואציה שבה אני מוצצת לו, בזמן שאני ממזמזת לעצמי את הציצי. בוודאות אני יכולה להגיד שזה בטח היה אחד המחזות המגוחכים ביותר שלי (אני מתחת למים, 'מוצצת' אוויר וממשמשת לעצמי את הציצי).
אבל, בהנחה וברגע האמת המשמוש העצמי שלי לא יפגום בחוויית המציצה שלו, אני חושבת שבהחלט יש עם מה לעבוד פה, בכפוף לזה שאעבוד על הקואורדינציה שלי.
