הבוקר כוסתה השכונה בערפל כבד. בדרך לבית הספר הילד נגס באוויר ואמר שיש לו טעם מוזר, רטוב כזה. אמרתי לו שהוא צודק ושהאוויר רווי במים, אבל כשהוא שאל איך זה קורה אמרתי לו שאני לא באמת יודעת ושאולי ישאל את אבא כי הוא בטח ידע.
***
הסתכלתי על העורף מכמיר הלב שלו, החיוור, על החוליות המבצבצות. חשבתי לעצמי איך זה להיות ילד שגדל בעיר ועל כמה שאני לא רציתי לגדול בקיבוץ ורק חיכיתי לרגע שבו אוכל לקום וללכת. בסוף ההורים שלי עשו את זה בשבילי. תהיתי אם אני מגשימה איזה חלום על חשבונו, אם זה תמיד ככה, שאנחנו ההורים בנקודות מסוימות תמיד ננסה להגשים את עצמנו דרך הילדים שלנו. כשאני שואלת אותו אם טוב לו פה הוא עונה שכן, אבל לא תמיד אני משתכנעת. לא תמיד זה קל להפריד בינינו לבינם.
***
הרחוב הקטן שלנו נסתם כליל בגלל משאית זבל שנכנסה וחסמה את היציאה לטור מכוניות של ממהרים. אנשים רואים מה מתרחש לנגד עיניהם ועדיין נכנסים לרכב נחושים, רק כדי לעצור אחרי מטר או שניים בלי יכולת להתקדם או לחזור אחורה. אני לא מבינה את זה. עיניים להם ולא יראו.
***
ניסיתי להמציא לעצמי כל מני התחייבויות לשנה החדשה כמו לחזור לעשות ספורט, או להפסיק לעשן, או להיות אדם טוב יותר, אבל אני לא טובה בזה. אני לא אוהבת החלטות שרירותיות ועוד פחות אוהבת להרגיש שאני חייבת לעמוד בהן. זה כמעט תמיד נידון לכישלון.
