היה לו חלון פנוי היום בין 15-16 אז מובן שהתייצבתי. הוא זיין לי את הגולגולת ביסודיות ושטף לי את השקדים במטחי זרע נהדרים, חמים וטובים בזמן שאני מלעלעת ונחנקת. השפרצתי לעצמי על הבגדים וכשיצאתי ממנו חשבתי לעצמי שאיזה מזל שהתחיל לרדת גשם ואיזה מזל שלא היתה לי מטריה, לא כי הלכנו שנינו יחד תחת מטריה אחת, אלא כי ככה יותר קל להסביר את כתמי הרטיבות על המכנסיים.
עוד חשבתי לעצמי כמה אני אוהבת לשמש אותו איך ומתי שהוא רוצה וכמה שזה טוב לי ונעים לי להיות למרגלותיו תמיד. ואז נזכרתי ב.. נקרא לו גיא. ראיתי אותו בקפיטריה של גילמן כשלמדתי באוניברסיטה והוא היה הגבר הכי חתיך שראיתי מימי (אז עוד חשבתי שהוא גבר). עגבתי עליו מרחוק ושלחתי לכיוונו תשדורות מנטאליות מאד חזקות כדי שישים עלי. הוא לא שם עלי בכלל.
בוקר אחד חיכיתי בתחנת הרכבת של בית יהושע בדרכי לאוניברסיטה ועל הרציף ראיתי אותו, עומד עם תיק גב מרושל, כולו יפהפה ומרהיב ושטני למדי, עם הפרצוף הנבזי שלו. הפעם הוא ראה גם אותי, אבל לא הניד עפעף. עלינו על קרונות נפרדים ושוב התפזרנו אחד לשניה באוניברסיטה, אבל לא עברו הרבה ימים וקיבלתי מסר דרך חבר של חבר, ש 'גיא בעניין שלך'.
וככה נהיינו ביחד, אם אפשר לקרוא לזה ככה. אני גיליתי שהוא בעיקר אלכוהוליסט שחי עדיין עם ההורים בגיל 30, מורח את התואר כמו הלוזר שהוא ומתנהג כמו פרזיט שהעולם חייב לו משהו. למה נשארתי איתו? כי התמכרתי. התמכרתי לעולב, להתבזות, להתבוססות בפאתטיות של מישהו אחר. כל פעם שהייתי באה אליו הייתי צריכה לקנות אלכוהול, כי ההורים שלו אסרו עליו לגעת להם במשקאות וכי הייתי פרייארית. הייתי נוסעת ברכבת כי לא היה לי רכב והוא לא היה מטריח את עצמו לתל אביב, מהוילה המפנקת של ההורים בשרון.
וזה לא שהסקס בינינו היה כל כך טוב. הוא לא. לרוב היינו שיכורים, או מסוממים והוא היה זיון גרוע מאד, אבל הוא היה הראשון שהוריד אותי על ארבע והתייחס אלי כמו אל כלבה. זה היה ערב שבו ההורים שלו לא היו בבית ואנחנו שתינו כמו חזירים. כשהוא היה משתכר הוא היה נהיה אגרסיבי ותוקפני ולא אהבתי את זה אבל פחדתי להעיר לו, כי לא רציתי שמה שזה לא יהיה שהיה בינינו, ייגמר. באותו ערב הוא לראשונה קשר לי חגורה לצוואר ואליה חיבר את הרצועה של הכלבה של המשפחה. לא היה בזה שום אלמנט של שליטה פיזית כחלק מאיזו פרקטיקה היררכית, לא כריזמה, לא אדנותיות, לא בעלותיות. כלום. ואני התמסרתי. כמו כלום.
השעה היתה משהו לפנות בוקר והכלב של השכנים נבח ללא הפסקה וגיא השתגע מזה, או עשה את עצמו שהוא משתגע מזה. הוא משך אותי אחריו בזמן שהוא שועט החוצה בצעקות, לא לפני שלקח איתו סכין עצומה מהמטבח.
האבסורד שבסיטואציה - גיא מסתובב בחניה של ההורים בחוץ עם סכין שלופה ביד אחת, צועק שהוא הולך להרוג את הכלב הזה וביד השניה מושך אותי אחריו ברצועה, כשאני על ארבע והברכיים שלי נשרטות מהחצץ.
מובן שהרגשתי לחלוטין חסרת שליטה בסיטואציה, אבל לא בקטע משחרר, מזכך. מתתי מפחד שהוא באמת הולך לרצוח את הכלב המסכן הזה ולא חשבתי שאני יכולה פשוט להיעמד על שתיים ולשטוף את הילד המפונק, הפחדן והמופרע הזה. בסוף הוא ויתר כמובן וחזרנו הביתה. הלב שלי המשיך לדפוק בהיסטריה עוד יומיים אחר כך.
זה נגמר איתו כי בשלב מסוים פשוט נמאס לי. יש לי סבלנות מהממת לאפסים, אבל היא לא אינסופית.
וזה אולי סיפור דרמטי וארוך מדי, בשביל מחשבה קטנה ובסך הכל מאד מובנת מאליה, אבל איזה הבדל עצום זה להיות למרגלותיו של אדם שבטוח להיות למרגלותיו, לא משנה איפה ולא משנה מתי, לעומת אדם שפשוט לא.
