אוספת את הילד מבצפר ביחד עם חבר, שהוא הילד המשעמם בתבל, שבמשך 40 דקות על השעון לא הפסיק לדבר על אופניים, רכיבות אופניים, מרחקים ברכיבות אופניים ומהירויות ברכיבות אופניים. הילד שלי כמובן איבד עניין אחרי 5 דקות ואני נתקעתי עם הטרחן הקטן ואפילו גיליתי עניין מעושה, כי זה מה שעושים עם ילדים.
בכל אופן, בשלב מסוים נהיה ביניהם דיבור.. ככה.. איך להגיד.. היררכי. כששאלתי במה מדובר הסתבר לי שבצהרון הם החליטו שהילד שלי הוא האדון, הילד השני הוא המשרת והאדון נותן למשרת משימות.
שאלתי אילו משימות האדון נתן. אז ככה - לשתוק במשך כך וכך זמן; לגשת לילדים רנדומליים ולבקש מהם סליחה; לעמוד במקום במשך כך וכך זמן; להזיז את התיק ממקום למקום וכיו"ב. בסהכ יצירתי מינוס. שאלתי את המשרת איך זה הרגיש לו, לקבל משימות כאלה מהאדון. הוא אמר שזה נחמד לו. ביררתי אם האדון נתן לו משימות שהרגישו לו לא נעים, או לא כיף. המשרת אמר שלא. הסברתי לאדון ולמשרת שזה נשמע לי משחק ממש מעניין, אבל שחשוב מאד מצד האדון לשמור על המשרת. שהאדון בעצם אחראי על המשרת שלו, שמצדו מוכן לעשות הכל בשביל האדון ולכן האדון צריך לכבד אותו ולהעריך אותו ושהוא צריך להקפיד לא לתת משימות שיעליבו או יפגעו במשרת.
היה רגע של שקט ואז האדון הסתכל על המשרת ושאל 'פגעתי בך? העלבתי אותך?' המשרת ענה 'לא, זה כיף לי' ואני ספקתי כפיים בעונג גדול וידעתי שאוטוטו מגיעה המשאית עם המדליות!!!
