כשֶׁהָאוֹר נוֹפֵל
וְהַלֶּחִי מִתְרַסֵּק
וְאַתָּה אוֹמֵר – טוֹב. טוֹב. טוֹב.
וְזוֹכֵר בָּאִישׁ שֶׁבַּמַּרְאָה
אֶת הֶעָבָר שֶׁלְּךָ
וְהֶעָתִיד שֶׁעוֹד לֹא בָּא מְדַשְׁדֵּשׁ בַּמַּדְרֵגוֹת
וְחוֹלֵם רַק עַל סִירָה חוֹמֶקֶת בַּמַּיִם בִּמְקוֹם כָּל זֶה
אַתָּה עוֹצֵם עֵינַיִם וְנִפְתָּח חֶרֶש אֶל עַצְמְךָ, כְּמוֹ פְּרִי, הֶלְקֵט שֶׁפּוֹקֵעַ והַכֻּתְנָה מַפְצִיעָה מִתּוֹכוֹ,
כְּמוֹ פַּרְפַּר הַפּוֹגֵשׁ אֶת מוֹתוֹ.
רוֹאֶה נַעַר מוֹלִיךְ פָּרָה בְּאָחוּ יָרֹק-אָפֹר נֶחְסָם בַּעֲרָפֶל
וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁשָּׁם הַשַּׁחַר
וְחָשׁ אֶת הָרַגְלַיִם מְסֻבָּכוֹת בְּמַיִם
שֶׁקּוֹרְאִים לָהֶם טַל
וְאַתָּה עָיֵף-עָיֵף מִתְאַמֵּץ לֹא לִשְׁקֹעַ וְלִישֹׁן כִּי אָז כָּל זֶה יֵעָלֵם
אַתָּה רוֹאֶה עוד דְּבָרִים
אַךְ פּוֹלֵחַ אוֹתָם לִפְלָחִים
שֶׁלֹּא לְהַכְבִּיד
עַל הַלֵּב הָרוֹעֵד, הַמְּהַדְהֵד,
פַּחִית שִׁמּוּרִים שֶׁנִּתְרוֹקְנָה
הַגַּעְגּוּעַ צָר עַל שׁוּלֶיהָ
מָלוּחַ וְכוֹסֵס.
עוֹד מְעַט נִדָּחֵף אֶל מַעֲבֵה הַחֹרֶף
נֵחָטֵף בַּחוּצוֹת
נִבְלַע בֶּהָלוֹת
זַעַף יַצְלִיף בַּעֲקֵבֵינוּ
עֵצִים יִכְרְעוּ עַל הַמִּדְרָכָה
יַקְרִיבוּ עַצְמָם
וַאֲנִי אֶשֹּׁר וְאֶסְתַּחְרֵר לִי כְּעָלֶה שֶׁאִבֵּד שְׁלִיטָה.
סוזי רזניק
(מתוך "פניו האחרונים של המלך" 2015 הוצאת פרדס)
