אחת הבעיות עם מדוזה היתה שככל שהיית כורת לה ראש, אחד חדש היה גדל במקומו. זו אלגוריה יפה. גם אני עצמי כורתת, כורתת והדברים מסרבים לגווע, ממרחק של ימים, חודשים, שנים.
***
לפני בערך 12 שנה התחתנו; החתונה הכי יפה שהמשפחה שלי והחברים שלי והקולגות שלי נכחו בה אי פעם. לפחות זה מה שהם אמרו וחלקם עדיין אומרים לי את זה בכל הזדמנות, בהתרפקות שהיא כבר קצת פחות לגיטימית, לאור הנסיבות.
החופה - שאותה ערכה חברה טובה שאצלה הכרנו - היתה טקס מרגש שתכננו על סמך מוטיבים מהחופה היהודית שעליהם לא רצינו לוותר, בתוספת טקסטים שהיו בעלי ערך עבורנו ושבועות שכתבנו והקראנו אחד לשניה. בן הזוג שלי רצה חתונה יהודית כהלכתה אבל אני התעקשתי על טקס כזה, שלא ימסד את הקשר בינינו באופן רשמי, לא בגלל שאני אשכנזיה שמאלנית שונאת דת (כי אני לא, אני מאמינה באלוהים אמונה פרימיטיבית לוהבת), אלא כי היה לי ברור שמתישהו אצטרך לצאת ואצטרך לעשות את זה מהיר, חלק ועם כמה שפחות נזקים. אתם מבינים, הייתי צריכה גאולה, הצלה. הייתי זקוקה לחוף מבטחים והוא היה שם, זהוב ומכיל, סבלני ואוהב, פוקח עיניים ירוקות-כחולות כל בוקר ומחייך אלי בשמחה. ואהבתי אותו כמו שרק אפשר לאהוב 'אהבת חיים', אהבה כזו שמצילה לך את החיים ומקיימת את כל מה שאי פעם הבטיחה, באמונה שלמה.
בוידאו מהחופה רואים אותו מקריא את הטקסט הכי יפה שמישהו אי פעם כתב עלי; הוא מפחד ממני, הוא מת עלי, אני מרגיזה אותו, אני מפתיעה אותו, הוא בחיים לא הכיר מישהי כמוני ובחיים לא חשב שככה הגבולות שלו ייפרצו, 'בואי נתחתן כבר' הוא אומר וכולם צוחקים. גם אני. ואז אני מקריאה את שלי, את מה שחשבתי שאני צריכה לכתוב כדי להקריא באותה הסיטואציה וזה יפה ומרגש ואמא שלי מוחה דמעה ולאבא שלי קשה לשמור על אותה ארשת קשוחה קבועה. אני מסתכלת בחתן שלי במבט אוהב, העיניים שלי נעולות בשלו. אני עושה את מה שצריך לעשות, את מה שאני חושבת שאני צריכה לעשות באותה הסיטואציה.
הוא מספר לי עליו ועלי ועלינו; אני מספרת סיפור של מישהי אחרת.
הוא מדבר איתי, אל תוך העיניים שלי, אל הלב שלי ואל הנשמה שלי; אני מדברת על מה שאני רוצה, כל כך רוצה, שאני מוכנה לא לדבר על שום דבר אמיתי יותר לעולם.
הוא זורח מרוב אושר; אני מרגישה שהפרצוף שלי מתפרק.
אני לא יודעת מה עושים.
***
אני חוכך בדעתי / טוביה ריבנר
אֲנִי חוֹכֵךְ בְּדַעַתִי אִם סִיַמְתִי כָּל מַה שֶׁהָיָה עָלַי לְסַיֵם
וְחוֹשֵׁשָׁנִי שֶׁלֹּא. שֶׁכְּלַל וּכְלַל לֹא.
אַךְ אֵיךְ אֶתְמַצֵא בְּכָל הַנְּיָרוֹת, הַפִּנְקָסִים, קִרְעֵי הַנְּיָרוֹת, הַדַּפִּים הַבּוֹדְדִים, הַדִּפְתְרָאוֹת -
אֱלֹהִים יוֹדֵעַ.
רָאִיתִי אֶת מִשְׁבְּרֵי הֶהָרִים מַכִּים בְּחוֹף הַשָׁמַיִם הַנָּסוֹג.
עֵין זְכוּכִית צְהֻבָּה מִזֹקֶן שָׁטָה תּוֹעָה
עַל פְּנֵי אֲבָנִים שֶׁאֵשׁ בְּלִבָּם, חוֹדֶרֶת לַחֶדֶר, מְפַשְׁפֶּשֶׁת בֵּין דַּפִּים סְתוּרִים
עַד שֶׁכּוֹבָה. בְּחֶשְׁכַּת עָבִים הַסוּמָא נוֹתָר עִוֵּר.
אֲנָשִׁים בָּאִים וְהוֹלְכִים בַּחֲלוֹמוֹת.
אֲנָשִׁים מֵתִים בָּאִים וְהוֹלְכִים.
כָּאֵלֶה שֶׁאֱנִי מַכִּיר וְכָאֵלֶה שֶאֵינִי מַכִּיר.
תָּמִיד אֲחֵרִים, תָּמִיד מְקוֹמוֹת אֲחֵרִים
צֵרוּפֵי מְקוֹמוֹת, מֻכָּרִים וְלֹא מֻכָּרִים. הַמֵּתִים הַחַיִים
בָּאִים בְּלִי טְרוּנְיָה, מִבְּלִי שֶׁיְּבַקְשׁוּ דָבָר, בְּסֵבֶר פָּנִים כְּאִלּוּ
אֲנִי אֶחָד מֵהֵם, וְרַק אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵם טוֹעִים.
בִּגְלַל חֶסְרוֹן הַדְּבָרִים, אֲנִי שׁוֹאֵל, בִּגְלַל
חֶסְרוֹן הַדָּבָר שֶׁבִּלְעַדָיו הַדְּבָרִים אֵינָם הַדְּבָרִים?
בִּגְלַל מַה שֶׁאֲנִי אוֹ בִּגְלַל מַה שֶׁאֵינֶנִי?
אֲנִי שׁוֹאֵל וּמַחֲרִיש, שׁוֹאֵל
וּמַחֲרִיש.
