כבר חודשיים אולי יותר שאני ניזונה מכל המאכלים שאדם נורמלי שלא מונע מעצמו כלום ניזון מהם. זה לא כזה מובן מאליו מבחינתי כי אני בדרך כלל אוכלת 'נקי' (באלוהים שאין לי כוח להסביר מה זה אומר אני חושבת שזה די ברור), גם כי אני אוהבת אבל בעיקר כי זו הדרך היחידה שלי לשמור על עצמי מאימת הפסוריאזיס המתפרץ (שלרוב יגיע בליווי פמליה של רגישויות נוספות). כבר חודשיים אולי יותר שאני מרגישה שאני מזהמת את עצמי מבפנים בלי לעשות חשבון, מתוך הנאה מרירה שמבוססת על חגיגת הויתור העצמי. נטולת אשמה לחלוטין, מפוקחת ופרגמטית, צורכת את כל סוגי הקמחים, הסוכרים, השומנים והלקטוזים הידועים לאדם - וסובלת. מאד.
אני לא כל כך מכירה את זה בעצמי, את הסוג הזה של התעללות עצמית. גרימת חתכים לעצמי בתיכון? צ'ק! בולמיה קשה במהלך הצבא עמוק אל תוך גילאי ה-20? צ'ק! (את זה אגב פתרתי עם עצמי אחרי שעות ארוכות לבדי בדירה בלונדון, ישובה על כורסת קטיפה מהוהה, חושבת הרבה יותר מדי לעומק רק כדי להגיע למסקנה שההורים שלי ובפרט אמא שלי לא יצילו אותי ולכן אני צריכה להציל את עצמי ואותו היום היה היום האחרון שבו דחפתי לעצמי אצבע לגרון כדי להקיא אוכל שאכלתי) אבל את זה, אני לא מכירה. אני יודעת להגיד שזה בכלל לא קשור במשקל, כי זה לא מעניין אותי בכלל, גם לא השמנה לצורך העניין. זה קשור בגרימת רע לעצמי, אבל אפילו לא במובן של ענישה, אלא סתם פשוט כי אני יכולה. כי ככה החלטתי. אני מניחה שזה עניין של שליטה, איפשהו מתישהו איבדתי אותה וזו הדרך שלי להחזיר לעצמי את התחושה שלפחות במשהו אחד אני שולטת, אבל זה גם לא מדויק. הלוא אם יש משהו שבו אני שולטת ללא מצרים זו התזונה שלי, כלומר אני בוחרת שלא לשלוט, כלומר אני שולטת בחוסר השליטה שלי.
אני שולטת בחוסר השליטה שלי.
אוקיי, זאת התקדמות.
***
אתמול דיברתי עם חברה על מצבי לב. אמרתי לה שאוזלת לב זה כשיש הרבה געגוע או רגש, אבל אין שום חשק או יכולת או מילים להביע אותו. היא אמרה שזה כמו להתאבל ואני אמרתי שאני לא חושבת, כי באבל יש דרמה, תסכול, קושי וכעס, המון מילים שרוצות להיאמר ולא יכולות כי אי אפשר יותר. אוזלת לב זה הרבה יותר פשוט ומצומצם ופרוזאי. זו כמעט אילמות.
***
לא ידעתי מה המילה העברית לקומפרטמנטליזציה אז אמרתי 'התאייה', מלשון 'תא'.
זה כמו הטעייה, אבל לא בדיוק.
***
***
