אני כותבת פה כי אין לי מקום אחר לכתוב בו את מה שאני רוצה לכתוב.בעצם לא, אני לא רוצה לכתוב, אבל אני צריכה כי אני צריכה, כי אני לא יכולה שלא.
אתמול ישבנו אצל אחי בחצר, אחרי ארוחת ערב משפחתית. השעה היתה יחסית מאוחרת וחיכינו שהיין יתאדה כדי שנוכל לנהוג הביתה, כל אחד למקום מגוריו.
הנייד שלי שהיה מונח על השולחן זמזם הודעת-וואצאפ - אחת מבנות הדוד שלי שמשרתת עכשיו בצבא שלחה לי צילום מסך ובו רואים אותי על מדי א', סמוקה מבכי, מתגודדת ביחד עם חיילות אחרות. בתחתית המסך היה כתוב 'פרק 2 - מלחמה'. "איזה קטע", היא כותבת לי "אנחנו רואים עכשיו בחמל פה איזה סדרה על לבנון ופתאום רואים אותך". "מהההה?" אני כותבת בחזרה "ממתי זה?? לא ידעתי שצילמו בכלל!!". אני יודעת בדיוק ממתי זה. לא ידעתי שצילמו בכלל.
אני ממהרת הביתה כדי לחפש את הסדרה ולצפות בה. אני יודעת שזאת הולכת להיות טעות, אבל אני גם יודעת שהחיטוט הזה שמתאפשר אחת ל-די הרבה זמן כשאני נותנת למנגנון ההדחקה לנוח רגע, הוא בלתי נמנע. אני יודעת שלא אשן בלילה, שאבכה, שאחפש עם מי לחלוק ולמי לספר את כל קורות אותם הימים ולא אמצא, אני יודעת שארעד ואגיד שזה בגלל קפאין, אני יודעת שהתמונות יחזרו לרדוף אותי לפחות לכמה שעות, אולי ימים. כמה מזל יש לי שזה הכל.
אני מוצאת את הסדרה די מהר, זה קל. מדלגת לפרק 2 ומתחילה לצפות (כרוניקה של מוות ידוע מראש). חברים שלי, חיילים שלי, שמות ופרצופים, שוב פעם אוקטובר הארור. התיעוד מפעם, העיניים הקרועות לרווחה מרב אימה, הגרון נשנק מלספר ממיטת בית החולים מול מצלמות הטלויזיה את מה שקרה לפני יומיים שם בעיקול ואז שוב הם מספרים מול מצלמות הטלויזיה, הפעם ממרחק של כמה עשורים, את מה שקרה שם בעיקול. העיניים עדיין קרועות לרווחה מרב אימה והגרון עדיין נשנק "אל תקשיבי עכשיו זה יהיה לך קשה", אחד המרואיינים אומר, כנראה לאשתו שיושבת מחוץ לפריים.
הצלחתי לצפות אולי ברבע שעה, 20 דק לכל היותר. הספיק לי.
אני זוכרת את דודה שלי שבאה להעיר אותי. ישנתי אצלה אז בקיבוץ, לא זוכרת למה. לא היו אז ניידים ובדרך מפותלת השיגו אותה וביקשו ממנה ליידע אותי "תתקשרי למירה ללשכה, קרה משהו" היא אמרה לי. מירה היא בת כתה שלי ששירתה בתור פקידת לשכת מח"ט. התקשרתי. אחר כך התקשרתי לאבא שלי ממררת בבכי. היה לו נייד באוטו והוא כבר היה בדרך אלי "אני יודע" הוא אמר. מסתבר שמיד לאחר האירוע דוד שלי (שהיה אז בכיר בצבא) התקשר אליו לעדכן אותו שיהיה מוכן כי בטח תיכף אצטרך אותו. באותו היום הוא ליווה אותי מהלוויה להלוויה ואז לקח אותי לרמב"ם אל הפצועים.
יומיים לאחר מכן, נפל עלינו האירוע השני.
כרגיל היינו ברמב"ם. אני זוכרת את ההתגודדות מול ר"מ2 אחרי שההליקופטרים התחילו להגיע ואיתם הבשורות. זוכרת כל אחד ואחד, זוכרת את הבעות הפנים שלהם, את המבט הטרוף, החלול. זוכרת את הימים בבית החולים, את השיחות ליד המיטה, ההליכות הסהרוריות לאורך קירות המחלקה בחלוקים, את השתיקות. את הלבבות השסועים מרב כאב. בסדרה מסבירים שהנגמש היה במצב כל כך מחריד שאסרו לחשוף אותו ופינו אותו מלבנון כשהוא עטוף בברזנטים. כמה חודשים לאחר מכן הגיעה אל הלשכה של המג"ד מעטפה חומה נושאת את החותמת 'חמ"ס'. בערך חודש לפני כן עברתי לתפקיד פקידת לשכת מג"ד אז פתחתי אותה כי זה מה שהייתי אמורה לעשות. בפנים היו צילומים מהנגמ"ש.
הבוקר בת הדוד סימסה שוב "לבנון זה לא נורמלי" היא המשיכה את ההודעה מאתמול בערב. "מה הם עברו שם.. וכל הבחורים שמראיינים אותם הלומי קרב.. נראה שהתחושה היתה שאתה נכנס ולא בטוח שתצא בכלל" אני עונה לה שכן, ככה זה היה.
זה מאד נוח לשכוח, להשכיח, להדחיק, לקוות שכולם החלימו והם בסדר (את יודעת שהם לא). לראות אותם שוב אחרי כל כך הרבה שנים זה לגעת בפצע תוסס, מודלק. לראות אותם שוב אחרי כל כך הרבה שנים חיים מחדש את הזוועה זה לראות עד כמה עבורם זו זוועה שנחווית מחדש מדי יום ביומו ולהבין שאי אפשר להדחיק, לא באמת, לא הם.
לא, לא ידעתי שצילמו בכלל והמצלמה מתעכבת עלי אולי מאית שניה, אבל האירועים האלה מתעכבים עלינו כבר תקופת חיים שלמה.
