טוב אז מסתבר שפתחתי בלוג. התלבטתי אם לעשות את זה זמן מה, בעיקר כי אם אני אפנה למישהי אני רוצה שהיא תראה שאני אדם שלם עם אישיות ורגשות וצדדים שונים ומעבר לכמה אותיות שהיא רואה בפנייה. אני מניח שזה גם ירגיש משהו טיפולי בשלב מסוים, לפעמים מרגישים שצריך לשתף ולא יודעים את מי. האנונימיות עוזרת לשתף לפעמים, למרות שמהתמונה שלי בפרופיל אנשים שמכירים אותי יוכלו לזהות כנראה, אבל אם הם רואים את התמונה זה אומר שהם גם בכלוב אז מה הם כבר יוכלו לומר לי?
אני התלבטתי גם כי למרות שלשתף יכול להיות משהו שאני אוהב בקטע של להוריד מעמסה, אני לא אוהב את זה כי זה לדבר על עצמי. אצל הפסיכולוג אפילו אני מרגיש רע כשאני מדבר על עצמי. זה מרגיש נפוח כזה, אני לא אוהב את זה, למרות שזה מטומטם כי יש משהו נפוח בעצם זה שאני מייחס לזה חשיבות לא? וגם אף אחד לא באמת צריך לקרוא את זה, מי שלא רוצה לקרוא סבבה, מי שכן אוהב/ת את זה גם סבבה.
כן אני מניח שזה למה קראתי לזה overthinking, למרות שזה לא כזה מקורי ומיוחד, כולם היום אומרים את זה על עצמם וזה כבר לא טאבו לשתף דברים רעים על עצמך, למעשה נראה שזה באופנה, כולם מדברים על החרדות והדיכאונות, ואני שונא להגיד את זה על עצמי כאילו זה משהו מיוחד שאני דיכאוני או שמגיעה לי מדליה על זה שאני אומר את זה, למרות שאני גם שונא כבר להגיד את זה שאני שונא להגיד על משהו כאילו אני מיוחד כי אני מודע שאני לא ו... טוב קצת איבדתי את חוט המחשבה. הפסיכולוג שלי אומר שאני נוטה להיות יותר מדי שיפוטי כלפי עצמי. אני מניח שהוא צודק. למרות שאה יופי כתבת כמה אתה שיפוטי כלפי עצמך ממש מגיעה לך סימפטיה אה? אה יופי הוכחת שאתה כן שיפוטי כלפי עצמך אבל מודע לזה אבל לא רוצה שזה ייראה כאילו מגיעה לך סימפטיה אז אתה איזה מר צנוע אה? טוב כבר אין לי מושג מה אני מנסה להגיד, להפסיק?
טוב קצת התכלית של הכול זה שדיי בודד לי ואולי בעתיד הבלוג יעזור לי קצת בלהפיג את הבדידות בשיתוף, או הכי אידיאלי בלעזור לי בהיכרות, כי זה ממש לא הולך לי כבר זמן מה וזה דיי באסה כי אני מרגיש שיש לי מה לתת.
אבל לא כתבתי כלום שקשור לפטיש ובדסמ או מיניות בכללי, זה קצת המטרה של המקום, כדאי לי לכתוב? טוב בפעמים הבאות אני מניח. הנה קצת משהו להתחלה:
