אני אדם דיי מופנם, אני לא אוהב ללכת לברים. אני גם רב עם חברים שלי על זה, הם דיי אוהבים ברים, אלכוהול, חברה. מבחינתי זה רעש ולא מרגיש לי באמת חברתי ברוב הברים, בעיקר חבורות שרוצות להישאר בשלהן וקשה לדבר אפילו עם החברים שלי שיושבים על ידי מרוב רעש. ואני גם לא מעריץ של אלכוהול בלשון המעטה. אני מסכים שזה יכול קצת לשחרר אז זה יכול אולי לעזור מעט לאדם כמוני עם הרבה עכבות ואז אולי אני אצליח להיות יותר "חברותי". אבל זה ככה בתיאוריה. קודם כל אני לא נהנה מלשתות, הטעם מגעיל אותי, ממש. בטח כשמדובר במשקאות חריפים, זה הרוב יסכימו שלא שותים בשביל הטעם, אישית אני חייב כוס מים שלמה אחרי שוט מרוב שאני שונא את זה. אבל אני גם שונא אלכוהול יותר "מתון" או "מעודן" או איך שתרצו לקרוא לזה. לא אוהב יין. גם כשאומרים לי: "תנסה את זה, את זה אתה תאהב, זה מתקתק" אני תמיד מנסה וזה תמיד שקר, זה מר! אני לא מבין איך אוהבים את זה. ועל בירה גם אומרים בהתחלה שזה "טעם נרכש", ואכן רכשתי אותו, בעבר לא סבלתי אותו, אבל אחרי אלף פעמים שניסיתי כל פעם מחדש, מתוך לחץ חברתי או מתוך רצון להבין איך זה מרגיש להשתכר או כי אמרו: "תטעם את זה, זו בירה שונה" - שכמובן, זה אף פעם לא יותר מדי שונה ותמיד נשאר מר, ולפעמים אני אפילו סתם מזמין בירה כי אני יושב עם חברים בבר ולא נעים לי לא להזמין כלום. אז אחרי כל הפעמים האלה, רכשתי את הטעם והוא הפך מטעם בלתי נסבל לטעם נסבל. עדיין לא טוב אבל נסבל. ראיתי סרטון שמדבר על supertasters שהם יותר רגישים לטעמים פשוט כי יש להם יותר קולטני טעם וזה אחד לארבעה אנשים נראה לי, ואני חושב שאני כזה, לא כי אני "מיוחד", זה פשוט יכול להסביר איך יש כמה מאכלים/משקאות פופולריים שאני לא סובל. אני גם לא אוהב טעם של קפה, שותה את זה מדי פעם מסיבות פונקציונליות לחלוטין.
טוב נחזור לאלכוהול; אז בנוסף לזה שאני לא אוהב את הטעם, אני חושב שגם יש לי עמידות דיי גבוהה לזה. יש לי חברים ששותים שליש או חצי בירה ואומרים שהם כבר מרגישים "בראש". אני לא מרגיש כלום מכמות כזו. אני מתחיל להרגיש "משהו" עמום כזה אולי אחרי שלוש מנות אלכוהול (מנות במובן החוקי, כשמנה = שליש בירה = כוס יין = שוט משקה חריף, משהו בערך כזה). להשתכר אני לא חושב שבאמת השתכרתי בחיים. הרגשתי באמת "בראש" איזה פעמיים וחצי, כשפעמיים מתוכן הייתי בחו"ל. פעם ראשונה זה עשה טוב, לפחות מבחינת שחרור עכבות: הייתי לבד בברלין וביליתי איזה יומיים עם ספרדייה מההוסטל, אולי מתישהו אפרט על זה יותר כאן, אבל בלילה האחרון הלכנו למזללה גרמנית אמיתית, אכלנו - טוב בעיקר אני אכלתי - מלא בשר, וכמובן שהגישו מלא בירה, וגם דיברתי איתה על הבעיה שיש לי עם אלכוהול, אבל ניסיתי בכל זאת בשביל החוויה, ושתיתי מכוס של ליטר בירה ונראה לי אחר כך או ששתיתי עוד איזה שליש או משקה אחר. בכל מקרה בדרך חזרה להוסטל הצלחתי לאזור את האומץ לשאול אותה אם אפשר לנשק אותה וכשחזרנו להוסטל החדר שלנו היה ריק למזלנו וזו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי סקס (ודיי היחידה), זה מרגיש כל כך רחוק ממני עכשיו, אפילו מוזר לי לכתוב את זה. בכל מקרה אני מניח שהאלכוהול עזר, אבל הוא לא היה עוזר אם לא הייתי אוזר אומץ עוד בהיותי פיקח להתחיל איתה שיחה בהוסטל בערך שלושה ימים קודם ובעקבות זאת לבלות עמה בימים הבאים. ובפעם השנייה זה גם היה בהוסטל בחו"ל, הפעם באיטליה, גנואה, שנה שעברה. עשיתי סמסטר בחו"ל ובחופשת אמצע סמסטר שהייתה נסעתי לכמה ערים באיטליה כשהאחרונה גנואה. שם לא מצאתי בחורה חמודה בהוסטל, אבל בלילה האחרון כן ביליתי בבר-מסעדה של ההוסטל עם כמה חבר'ה מההוסטל, חלק שהיו עמי בחדר, חלק לא קשורים, אחד בכלל סרבי בן 40 בערך (או אולי בוסני? לא בטוח, לא רוצה להתחיל עכשיו מלחמת אזרחים על זה) והייתה בת אחת מדומני, אבל היה לה חבר נראה לי. אז גם היה את הקופון של הבירה חינם של ההוסטל שהם נותנים בקבלה וגם היתה בירה שמגיעה עם הפיצה שהזמנתי ואחר כך הסרבי שנהנה מחברתנו פשוט קנה לנו קנקן אחרי קנקן, אז זה כן עזר לי להיות חברותי אני מניח והיה לילה נחמד, אבל לא כמו הסיפור הראשון כמובן. וה-"חצי" זה אולי בעצם כל מיני חצאים בארץ, שלא הגעתי לאותה רמה (שגם אותה רמה לא הייתי עוד מגדיר שיכור - אני זוכר הכול, עדיין הרגשתי בשליטה, לא אמרתי או עשיתי דברים מטומטמים, לא הלכתי עקום, רק קצת יותר נפתחתי) אבל הרגשתי קצת משהו, "טיפסי" אפשר לקרוא לזה. כמובן שבארץ יש מחסומים מלהגיע באמת לאותה רמה - זה הרבה יותר יקר, נוסף על זה גם בחו"ל פחות דופקים חשבון מאשר בסתם בציאה בסופ"ש, ומישהו צריך לנהוג וזה הרבה פעמים יהיה אני כי החברים שלי יודעים שאני לא אוהב אלכוהול בכל מקרה. וגם אני לא הכי רוצה להודות שאני כן הייתי רוצה לנסות מתישהו להשתכר ושזה כן אולי דבר שהיה יכול לעזור לי בסיטואציות מסוימות בברים, בעיקר כשזה נוגע לבחורות. אז גם אם אני לא נוהג אני לא אזמין הרבה אלכוהול כי הם יודעים שאני לא אוהב את זה אז זה יהיה כאילו "להכריז" שאני רוצה להגיע להשתכר או להתקרב לכך לפחות, ולא יודע אני לא בנוח עם זה, אני מרגיש שאז זה אפילו ישים עליי יותר לחץ, הרי אם כבר שתיתי ושילמתי כל כך הרבה, מה אני אתבייש בסוף לדבר עם מישהי? כמובן אנשים לא שותים רק בשביל זה, אבל כאמור, אני לא אוהב את הטעם, ואם אני רוצה להיות חברותי עם חברים שלי, בר זה רק מכשול עבורי, אני מעדיף כבר בבית.
טוב אני לא יודע למה הוצאתי את כל זה, כתבתי בכותרת "אז הלכתי לבר לבד" ואני לא חושב שבאמת כל מה שאמרתי הוא רלוונטי במיוחד לסיפור. רק זה שאני לא אוהב ברים, אז זה שהלכתי לבד מראה על הייאוש שלי לנסות... לצאת מעצמי, לא יודע. להיות יותר חברותי או משהו. וכמובן שזה קשור לבנות. אז הייתי באינסטגרם, כי... אם כבר אני כנה להחריד אז אין צורך לצנזר - יש שם כל כך הרבה בחורות שוות אז אני מאונן עם האינסטגרם. זה או האינסטגרם או נבליות כמו מהרשימות שכתבתי (אגב יש לי עוד אני אמשיך) או מסרטוני חובבים של גיבורות על ונבליות שיש באתרי פורנו, אבל לא הייתי קורא לזה פורנו כי אני מחפש דברים בלי סקס, גם בלי עירום, רק הקטע של יחסי השליטה, הנבלית מנצחת את הגיבורה, אולי לוקחת לה את הכוחות, אני אוהב את זה. אז אלו מערכות-האוננות שאני משתמש בהן לרוב. וואי אני מאונן יותר מדי לאחרונה... טוב לאחרונה זה מגיל 14 בערך, אבל לא תמיד עשיתי כל יום, היו פעמים שאפילו הצלחתי להתאפק יחסית הרבה זמן, אפילו השנה, למרות שגם להתאפק יותר מדי זה לא הכי טוב, מתפוצצים בסוף. פעם בשלושה ימים נורמלי. טוב אז איפה הייתי? הייתי על האינסטגרם, וכמובן יש שם בחורות לא מהעולם הזה, אבל אני גם מסתכל דיי הרבה על בחורות שאני מכיר, או סוג של מכיר, שהיו איתי בשכבה כשהייתי בבית הספר. כמובן שאני זוכר אותן, היו לי כל כך הרבה פנטזיות עמן, איך אשכח? בכל מקרה, אז מישהי אחת שהסתכלתי עליה פרסמה בסטורי על איזה ערב בלוז אנד בוז עם מחווה לביטלס ואני מעריץ ביטלס גדול. היא פרסמה כי היא ברמנית במקום שם, אבל היא גם לא מפרסמת הכול אז אני כן חושב שהיא גם אוהבת את הביטלס, שזו כמובן אחת התכונות הכי חשובות בבת זוג. ובגלל שאני עוקב אחריה זמן מה אני יודע שהיא גם מעריצה של קווין ופרדי מרקורי - וגם אני, מבחינתי הם מקום שני אחרי הביטלס, בעיקר בגלל שעשו כמה תקליטים לא מוצלחים באייטיז ולביטלס יש שלמות כזו בדיסקוגרפיה. טוב כן צוללת צהובה הוא לא מושלם אבל הוא באמת גם לא אלבום שלם, חצי ממנו זה סאונדטראק אינסטרומנטלי של ג'ורג' מרטין - אבל סאונדטראק נהדר. טוב, וחוץ מהם, ראיתי שהיא גם מעריצה של המילטון - שאני יודע בעל פה מרוב שחרשתי אותו. אני מאוד אוהב מיוזיקלס בקטע שקצת נדיר אצל גברים סטרייטים, ובקיא בהרבה, אבל ללא ספק לין מנואל מירנדה הוא המאסטר המודרני. וחוץ מהמילטון אני יודע גם כמעט בעל פה את in the heights, למרות שזה קצת יותר קשה כי זה לא completely sung through כמו המילטון וגם חלק מזה בספרדית כי זה על לטינו-אמריקאים בניו יורק, סיפור פרברים מודרני רק בלי אלימות, כי לין רוצה לייצג את מה שהוא הכיר מהילדות שלו ואלימות לא הייתה התכונה המייצגת של האנשים שהכיר למרות שזה היה מייצג של לטינו-אמריקאים במדיה עד שנות האלפיים בערך שאלו השנים בהם הוא הוציא את המחזמר הזה כי הוא רצה לשנות. טוב כל זה היה רק לומר איזה תותח הוא וזה עוד בלי כל הדיסני שעשה. טוב אז בקיצור, אם היא אוהבת את המוזיקאים הללו שאני אוהב, אולי היא אוהבת עוד הרבה יותר? ואני חושב שלחלוק טעם מוזיקלי זה חשוב מאוד בבת זוג פוטנציאלית. כמובן שכל זה בנוסף על זה שהיא בחורה מושכת. אז הערב בלוז אנד בוז הזה דיי התאים לי, רוב הימים בשבועות האחרונים עבדתי ערב, ואתמול סיימתי אחה"צ אז זה הרגיש לי מרענן לצאת אחרי משמרת כזו סוף סוף, ערב חופשי. אבל לא מצאתי עם מי ללכת. כתבתי בקבוצה של החברים ולא ממש ענו לי, וכתבתי לכמה באישי ואמרו שפחות מתאים להם באותו הערב, חלק לא ניסיתי לשאול אפילו, ידעתי שאו שרואים את המשחק שהיה אתמול חיפה-פ.ס.ז', או שזה פשוט לא דבר שהם אוהבים במיוחד בשביל לנסוע לתל אביב בשביל זה וגם לשלם בכניסה.
אז התלבטתי, האם ללכת לבד? כבר תכננתי בראש איך אני אתחיל לדבר איתה: אגיד לה שאני מזהה אותה כי היא הייתה איתי בכיתה והיא פחות תזהה אותי, כי זה היה מזמן ובחטיבה כבר לא היינו באותה כיתה ובתיכון בכלל היינו בבתי ספר שונים. אבל אם היא תראה שאני אדם נחמד ושיש לנו דברים במשותף אולי היא תראה את זה כמחמאה שאני זוכר אותה. ואנסה באמת לנווט את השיחה לנושאים של המוזיקה ואז אולי היא תתלהב כי היא תראה שאני באמת אוהב דברים שהיא מאוד אוהבת ואחרי זה יהיה יותר נוח גם לדבר על דברים אחרים אחרי שהשיחה נפתחה, אבל לא יהיה צריך אפילו לדבר הרבה כי תהיה גם הופעה שתתחיל שם ונהנה מהמוזיקה, למרות שהיא עובדת, ובסוף הערב אולי אצליח לדבר איתה עוד קצת ואולי אפילו אם הגעתי עד לשם אז ממש להתחיל איתה, להציע לה ללכת לסרט או משהו תמים כזה. ואני מכיר את עצמי, גם אם אולי אשתפן ברגע האחרון מלהתחיל איתה, אז אולי אוכל לכתוב לה באינסטגרם, ואם הייתה לנו שיחה טובה באמת אז זה יחמיא לה ואז אולי אוכל להתחיל איתה בטקסט, זה קצת יותר קל. בכל מקרה, אז היה לי כל זה בראש כבר, אז לא אלך? כמובן שיש את הבעיה שאם אני מגיע לבד זה אומר גם שאני נוהג לבד, אני גר בשרון וזה בתל אביב, תחב"צ גם נורא וגם לא רלוונטי בשעות הללו, מה שאומר שלא אוכל לשתות בכלל, כי אני אחראי, אז יהיה קצת יותר קשה להתחיל איתה שיחה בלי המעודד הזה. במיוחד כשהיא הברמנית; מזמינים ממנה משקה ואז מתחילים לדבר מהפוזיציה הזו, קצת יותר משונה להתחיל לדבר משום מקום. ולהגיד לה משום מקום שאני מזהה אותה יכול אפילו לצאת קצת קריפי. טוב אבל אני יכול להזמין פשוט משקה אחר, לא אלכוהולי, זה לא יהיה משהו משחרר אבל יתחיל את הפוזיציה שממנה אולי יהיה יותר קל להתחיל לדבר איתה בכללי. ברמנ.ית זה מקצוע דיי חברתי, לדבר עם האנשים בבר זה קצת חלק מהתפקיד. אבל עדיין, ללכת לבד, מה אם לא אצליח להתחיל לדבר איתה? אני לא אשתה, לא יהיה לי חבר שינסה לדחוף אותי לדבר איתה, זה יהיה קשה. אבל אמרתי לעצמי שאם אני אוותר מראש ואשאר בבית אני כנראה סתם אאונן וארגיש רע אחרי זה ואכעס על עצמי ואחשוב "מה אם?" עד הפעם הבאה שהיא תפרסם בסטורי משהו דומה ואז אולי אוכל לתכנן עם חברים יותר זמן מראש (בלי להגיד להם את הסיבה האמיתית שאני רוצה ללכת לערב כזה כמובן). אבל זה יכול להיות עוד חודש ואז גם בפעם הבאה שתהיה הזדמנות כזו אני לא אוכל או שבכל זאת אוותר לבד. אז אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לשאול את עצמי "מה אם?" וגם אם אני אהיה זמן מה בבר הזה לבד זה יהיה לחץ בפני עצמו לדבר איתה, לא כיף סתם לעמוד לבד.
אז נסעתי בכל מקרה. והגעתי למקום ושילמתי כדי להיכנס, 50 שקל, לא זול, אבל יש הופעה אז בסדר, גם אם זו סך הכול להקת מחווה וכבר ראיתי להקות מחווה לביטלס הרבה פעמים, טוב בעיקר המג'יקל מיסטרי טור, הם החזקים בארץ בתחום. אז נכנסתי למקום, קודם כל קצת הכרתי אותו קודם, אז זה הרגיש לי דיי מוזר כי הוא שונה. הוא היה הכולי עלמא קודם, אם ככה מאייתים את זה. הייתי שם כי עשיתי פעם אחת סטנדאפ בערב הסטנדאפ המיותר המי יודע כמה שהיהקבוע שם פעם. התברר לי כשהגעתי שהכרתי את המארגנת של זה, היא חברה טובה של אח שלי אז אני מכיר אותה עוד מכשהייתי דיי קטן. והלך טוב האמת, תומר פישמן החמיא לי ודור כהאן, קומיקאים שאני מאוד אוהב. זה היה לפני למעלה משנה, לא עשיתי שוב מאז, לא יודע למה. בכל מקרה עכשיו המקום הזה היה ה-"בבל", משהו כזה, וזה היה דומה אבל שונה, אז כבר זה עשה לי קצת דיסאוריינטציה. והמקום היה כזה מחולק לשניים, כשהבר כזה באמצע והוא בשני הצדדים אבל הצדדים לא פתוחים לגמרי, עדיין מופרדים, וצד אחד הוא יותר כזה שולחנות לשבת והצד השני הוא יותר בר ורחבה. בכל מקרה נכנסתי והיה החלק של השולחנות ולא ראיתי את זאת שהייתה איתי בשכבה, לקח לי קצת זמן לקלוט שיש עוד חלק לבר ונכנסתי לשם ואז ראיתי אותה. וגם הייתה עוד ברמנית שהיא האמת נראתה יותר טוב והייתה יותר פעילה בבר, אבל נותרתי עם אותה מטרה לדבר עם זאת שקצת הכרתי ולהגיע למקומות מסוימים בשיחה כדי שאולי היא תתלהב - קצת תתלהב, לא מצפה שתתלהב-תתלהב - מזה שיש לנו כמה דברים במשותף ומשם אזרום יותר. אבל כשראיתי אותה בהתחלה, לא אמרתי כלום, זה קצת הגיע לי בהפתעה, ולא ידעתי אם אני צריך להעמיד פנים שאני לא מכיר אותה, אם ישר לפנות אליה כזה ב-"היי אני מכיר אותך" אבל בביטחון כזה, כאילו אני קולט מיד אבל מציין כאילו כלום, סתם משהו מעניין, או אולי לחכות, כאילו לבנות את זה שאני מנסה לזהות אותה ואז להגיד לה אחרי שאני מזמין משהו. היא הלכה לרגע אחרי שהיא דיברה עם הברמנית השנייה, חשבתי קצת "טוב, קצת אתאקלם בבר ואז כשהיא תחזור אזמין משהו בטבעיות שכזאת ואתחיל שיחה". אבל נתקלתי בבעיה, לא ממש היו מקומות פנויים על הבר, ראיתי מקום אחד אבל אז ראיתי שהוא תפוס בשביל מישהוי אחרים. אמרתי "בסדר, אלך לשירותים, אתפנה קצת, אשטוף פנים, אולי אפילו אעביר שם סתם זמן, שיהיה יותר קרוב לתחילת ההופעה" למרות שכשהגעתי כבר הייתה אמורה להתחיל ההופעה אבל היא איחרה ביותר משעה. אבל הייתי צריך לצאת מהשירותים מתישהו. ואז עדיין ניסיתי להישאר מחוץ לרחבה העיקרית של הבר, חצי חבוי ב-"לובי" שמוביל לשירותים, אהיה קצת בטלפון, אעביר קצת זמן. שכשאבוא לדבר איתה זה יהיה קצת זמן אחרי ש-"ביליתי" במקום. אבל גם משם הייתי צריך לצאת מתישהו ואז נכנסתי לרחבה הזאת, הייתה אחלה מוזיקה האמת, ונדבקתי לקיר עשיתי כאילו אני בטלפון. הרגשתי מוזר. כאילו רואים עליי שאני לבד ואין לי חברים ואני ווירדו, מי הווירדו שמגיע לבד לבר? הוא מעמדי פנים שהוא בטלפון? מה כאילו הוא מתכתב עם מישהו ש-"אמור לבוא" מתישהו? מאוד אמין... ראיתי אותה, היא הייתה כבר בתוך הבר, אבל כן בפינה הרחוקה ממני, הברמנית השנייה הייתה יותר קרובה. אם אבוא להזמין משהו והיא תשאל אותי אז אזמין ממנה ולא אוכל להתחיל לדבר עם השנייה. ואז כבר הרגשתי שהתמהמהתי יותר מדי, אין לי אומץ באמת לבוא להתחיל לדבר איתה. אין באמת משקה שאני רוצה להזמין זה כזה זיוף, פשוט ירגישו שזה זיוף, אבל מה אהיה בבר כל הזמן בלי להזמין כלום? טוב שילמתי 50 שקל, זה לגיטימי ככה לא להזמין כלום אם אני לא רוצה. ומתי כבר מתחילה הלהקה הזאת?!? כבר ידעתי, שיט, אני לא הולך להתחיל איתה, זה כזה כישלון. והסתכלתי, והיא לא הבחורה המושכת היחידה בבר, מלבד הברמנית השנייה היו עוד בחורות שנראו מעולה, אולם נראה שכמעט כולן הגיעו עם חבר אולי אפילו בעל. זוג אחד התמזמזו והתמשמשו הרבה יותר מדי. בשלב מסוים כן ראיתי מישהי שנראה שהיא עומדת לבד דיי הרבה זמן. היא גם הגיעה לבד? היא באותו מצב כמוני? מופנמת ביישנית כזאת שאוהבת את הביטלס ובאה במטרה להיות יותר "חברותית" או משהו אבל אז קלטה שהיא פשוט לא וזאת כזו מבוכה? אולי עמה אני צריך לדבר? היא עמדה לא רחוק ממני זמן מה. ניסיתי אולי קצת לחייך אליה, אבל היא עמדה מלפניי. אז חיכיתי שהיא קצת תסתכל לצדדים, תסרוק את האזור וחייכתי לכיוונה אבל באופן לא ישיר בוטה מדי, לא תפסתי את עינה. מתישהו היא הלכה לחלק אחר ברחבה, ואז לצד השני, אבל כבר דיי רחוק ממני. היו גם שתי חברות שהגיעו, הן נראו נחמדות, אחת נראתה טוב יותר, הן נראו חברותיות ואולי גם הסתכלו עליי לרגע, לא בטוח. טוב הן רחוקות מדי, לא אצליח להתחיל לדבר עמן. בטח כשאני עדיין דבוק לקיר ולא הצלחתי אפילו לפנות למילה אחת לאחת שבאתי לשם דיי בשביל להתחיל ספציפית עמה. אז הייתי ככה שעה בערך, מדי פעם מעמיד פנים שאני בטלפון, מדי פעם שר מהשירים שמשמיעים, מסתכל קצת לצדדים, אבל לא ממש יוצר קשר עין עם אף אחת.
מתישהו סוף סוף עלתה הלהקה, והם דיי הפציצו. לא היו מושלמים, הזמר הראשי שכח חלק מהמילים דיי הרבה, ופשוט שר את אותו בית פעמיים, הם היו מאוד מחשמלים, אבל גם בשירים שאמורים להיות יותר אקוסטיים, אז לפעמים זה יותר מתאים לפעמים פחות. אבל בגדול, היו ממש מהנים ובאווירה טובה ונגנים תותחים ובכללי בהופעת מחווה כזאת אני נזכר למה אני מעריץ ביטלס כל כך גדול; באמת יש להם מלא שירי הופעות כיפיים וגיוון עצום בשירים ושירים נוגים ושירים כבדים ושירים מקפיצים. אתה חושב שכבר שמעת את השירים כל כך הרבה שהם כבר לא יכולים לרגש אותך, אבל בהופעה חיה אתה מרגיש את זה, ואם חשבת שכבר טחנת את השירים המוכרים האלה, פתאום יזכירו לך את השירים האחרים שלא שמעת דווקא זמן מה והם כאלה כיפיים. ואחרי שתטחן גם אותם כשתשמע שוב את השירים הראשונים אחרי זמן מה הם שוב ישמעו לך חדשים ומרעננים. אין דברים כאלה. אז זה היה כיף ושרתי את כל המילים ותמיד את ההרמוניות למרות שאף אחד לא שומע בכל מקרה. הייתי קצת מאחורה כשההופעה החלה אז ניסיתי לאט לאט לפלס דרכי קדימה לאורך ההופעה, הצלחתי להגיע לאמצע. הופיעו איזו שעה, היה גם הדרן עוד איזה שני שירים, אבל בכל שיר עשו סולו ארוך מהרגיל כמובן כי זו הופעה חיה. ואז כשסיימו ישר הדי ג'יי שם שירים לריקודים, והכמה הראשונים היו טובים, אז למרות שאני לא ממש טיפוס שרוקד - קשה לי להשתחרר, אני לא יודע מה לעשות עם הגוף - בכל זאת ניסיתי קצת להיכנס לאווירה לרקוד קצת, להזיז טיפה את הגוף. לא הזמנתי כלום כל הערב, קלטתי שאני גם לא אזמין, אני לא אדבר איתה. הבודדה השנייה נעלמה לי מהעין, אבל כששמו את השירים וקצת רקדתי שתי הבנות החמודות רקדו לידי. לייצר קצת אינטראקציה? לפחות קשר עין? לא הייתי במועדונים הרבה אבל הייתי קצת, ראיתי איך זה הולך פשוט מתחילים לרקוד ליד מישהי ויוצרים קשר עין ואם היא זורמת פשוט ממשיכים ואז אולי מתחילים להתקרב, אולי מנסים להחליף כמה מילים, לא בטוח, טוב הייתי רק קצת במועדונים, וכשהייתי לא הלך לי בכלל. אבל זה משהו שמתחילים עם לרקוד ליד מישהי זמן מה. אז להמשיך לרקוד לידן עוד? אבל אז עברו שיר ועוד שיר וכבר עברו לשירים פחות טובים וקלטתי שאני לא יודע מה אני עושה ושאני לא הולך לעשות כלום, אז החלטתי שהגיע הזמן ללכת, גם לא לקום מאוחר מדי, צריך לעבוד בבוקר.
חזרתי הביתה, מריח מסיגריות שעישנו עליי, איזה כיף. אבל לא היה לי כוח להתקלח, שטפתי את הראש כדי לא להסריח, הרוב נדבק לשיער. הלכתי לישון, מאוכזב מעצמי, כרגיל. פתטי.