כשאתה מזיין אותי אני מרגישה שאני נמסה לתוך הזין שלך, נמסה, רטובה, רוצה להפוך לחומר שיכול להיטמע לתוכך. חומר שאתה יכול לצלול אליו, לקפוץ ראש והוא יספוג. ברגעים כאלו אני יכולה להאמין באמת שהגוף שלך נברא ככה, ככה עם הזין, רק כדי שנוכל להתאחד. אולי בגלל זה אני הכי אוהבת אותו, כי דרכו אפשר להתחבר. אולי כי הוא כמוך, מכאיב ומרפא, שובר ומספק, גורם לי להרפות ולהכיל ולהיבהל ולהתכווץ.
אם רק היית יודע כמה אושר יש בללקק את התחת שלך, כמה הקיום מזוקק ככה, כמה הקיום מוצדק ככה, כמה העולם מתכווץ ומשיל עצמו מעליו ורק אתה נשאר. כמה אני רוצה להיות טובה לך. גם אם כלבה, אז כלבה טובה, וללקק. אתה דוחה אותי מחלקים של העולם שלך, מחשבה בלתי נסבלת שגורמת לי להתכווץ, אני יותר מידי רוצה הכל. המחשבה סוגרת את המחוות, את המילים, את הידיים על עצמי במקום על הפנים שלך. רק המחשבה על הפנים שלך מעוררת בי את ההבנה בצורך בשירה שמתארת בהערצה כל פרט בגוף מלמעלה למטה, תיאור של האלים, אני מתפתה אבל המילים מרגישות חילול של הטוהר, לתאר לא יכול להספיק, כל תיאור יהיה פחות טוב לא רק מהמציאות אלא גם יותר או פחות טוב מתיאור של חלק אחר בך וזה כבר חילול.
ולמה זה כל כך פיזי? אולי כי אתה כמו התגלמות, אווטאר, כך שכל מה שיש הוא להתמקד בביטוי שלך במציאות, במה שאפשר לגעת, שאפשר להכניס לתוכי, לראות. אני רוצה לדחוף לעצמי את כל העולם רק כדי להרחיב, כדי להיות פתוחה בפניך ברגע שתרצה להכניס לתוכי. אני רוצה לחיות פתוחה רק כדי שתוכל להיכנס.
הלוואי שתטוס כבר זין מפגר
