בהתחלה, הרחוקה רחוקה, לפני שלושה ימים קצת נבהלתי. הופתעתי לגלות שאפשר להרגיש כעס ולו לרגע כמה פעמים ביום פשוט בגלל חשיפה ותגובה. אני לא יודעת אם החשיפה ריככה את התגובות או אני הספקתי להפוך לקשיחה יותר (כנראה אף אחד מהם כי תהליכים לא מתרחשים כלכך מהר) אבל פיתחתי רצון להמשיך לחלוק את היום.
אני לא יודעת מי זו האני שפיתחה את הרצון לחלוק כי האני הזו עורבבה כבר עם גת אדום, לריוון,יין לבן ומבט על כל ירושלים מלמעלה, שמהלו אותי.
לפעמים אני מרגישה אשמה או נבהלת, זה כמובן בלשון המעטה כי אני מרגישה מאוד אשמה ומאוד נבהלת אבל כשרמת המהילות הזו מרגישה יוצאת דופן ולא שגרה זה מרגיש טוב יותר.
כשהוא עלה לחדר התכוונו לעלות לגג, אבל בטעות קראתי מאמר מאוד רציני בתחתונים מאוד לא רציניות. הוא היה מעליי ואני עצמתי עיניים בזמן שהוא מסובב אותי ובוחן כל חלק, פותח מספיק כדי שאני אתחרט על כל שנות הבלט והגמישות. כשפקחתי עיניים בתגובה למגע המסוים שאומר לפקוח, הזין שלו כבר היה בחוץ, הוא רצה שאני אסתכל עליו כשהוא מכניס, או קורע, תלוי להרגשת מי. הוא אוהב את המבט הזה, לפעמים אני חושבת שהוא אוהב אותי בעיקר כשאני ישנה וכשהוא מזיין כי אני כבר לא בנאדם שנועץ בו מבטים ושואל שאלות, אלא מין דבר חסר אונים שזז ועושה קולות עם מבט מתחנן ורך.
הוא גמר בפנים, קצת אחרי שהוא סיפר שהוא אוהב לחשוב שאני מסתובבת לי מתנשאת בשיעורים באוניברסיטה ומטפטפת.
אחרי שהוא גומר הוא לא אוהב שמזיזים אותו או נוגעים בו, אבל נגעתי בעצמי, הרגשתי את הרטיבות שלי ושלו, הוא התעלם ממני אז הנחתי שזה בסדר שאמשיך, כשהרמתי את המבט לשאול אם אפשר הוא עדיין היה עם עיניים עצומות, ברוגע הוא הניח יד על הצוואר, בלי לחנוק, יותר כאיום וסימן "לא".
אחרי זה עלינו לגג ולא מהמדרגות. חשבתי כרגיל שאם הייתי מפחדת ליפול לא הייתי מצליחה לעלות את זה, החלופות היו או יכולת לעשות לפחות כמה עליות מתח רצוף או מוטיבציה. אם תראי את זה אז נזכרתי בך רוזה, בעלייה לגג בדירה הקודמת כשאמרת " אני לא מספיק ארוכה, אני לא יכולה לעלות את זה", מה שנראה עובדתית נכון, רק שאמרת את זה תוך כדי שאת מושיטה את התיק ומתחילה לטפס, ואז עלית. דווקא הניגוד בדברים הוא הרגע שזכרתי או ליתר דיוק כמה שהניגוד היה הרמוני ולא באמת ניגוד. אולי וכנראה אני גולשת פה אבל כמו שציינתי היה מעורב פה לא מעט יין ותחושת תלישות של מבט אפוקליפטי על עיר נטושה מלמעלה. אז אגלוש- השותפה שלי אז, שחייה תחת אותו גג ומעולם לא עלתה עליו הדהימה אותי באותה המידה, היא אמרה בדיוק את אותו הדבר- " אני לא מספיק ארוכה, אני לא יכולה לעלות את זה", בשלמות, כעובדה, בשלמות כמו שלום עם עצמה והכרה שהיא היא, אז לגג היא לא תעלה.
אני לא ככה, אני חייבת לדחוף את עצמי לקצה, לא כדי להרגיש, אלא כדי לא להרגיש או לפחות להרגיש רחוקה מהאמצע של עצמי ושני הכיוונים תופסים.
לטפס זה קצת כמו הרגע המפחיד שהזין שלו חונק ואני לא בטוחה שהוא ישחרר, או שאני אפול או שלא, הרגשה מרגיעה.
לא קוראת שוב לפני שמפרסמת, אגב, החלטה חדשה.
