בסוף הייתי מסוממת.
שכבתי על הגב על המיטה ואתה התארגנת לך
והכל היה נראה לי פשוט ויפה.
אני חושבת שזה היה קשור איכשהו לכאב בפטמות. אף פעם לא הכאבת לי ככה קודם בסשן.
שכבתי עם אטבים מכאיבים וחשבתי על מה שאמרת לי- שעומד לך מעינויים של קדושות נוצריות.
הרגשתי קצת כמו קדושה נוצרית מעונה
וכשחדרת אליי הרגשתי כמה אתה מעורר.
זה היה מיוחד מאוד. מיוחד וטוב.
לכאב החזק יש שתי השפעות
הוא מעורר אותי מאוד ואין לי שום שליטה על זה וגם זה לא ברור לי איך כי כשכואב לי זה לא נעים. זה לא נעים וזה כן נעים בו זמנית. הכל מתערבב ולפעמים זה יותר ככה ולפעמים יותר ככה
והדבר השני, הכאב גורם לי לאבד שליטה
וכשאני מאבדת שליטה אתה תופס אותה
ואז אני מרגישה כמה זה מוחלט וסופי- אתה למעלה, אני למטה. וזו הרגשה מאוד מאוד נעימה ומאוד ממכרת.
ואחרי שהתקפלתי כמו עוברית כבר לא יכולתי לחזור חזרה בלי שממש תיקח אותי ותזיז אותי. כי השליטה על הגוף שלי היתה בידיך.
באמת קשה לתאר כמה זה נעים ועוצמתי וממכר.
עוד מילה על כיסוי העיניים כדי שלא אשכח. שלא נשכח.
כשאני בלעדיו אני בורחת אל המילים ואל הרעש שלהן
כשאני איתו, פתאום יש שקט. בפנים ובחוץ.
החושך מביא איתו שקט.
אני מקווה שיום אחד יהיה לי שקט גם באור.
