חדר משלי

גם לכתוב כאן בבלוג זה פלירטוט עם פומביות.

זה כמו ללכת בבגדים חשופים בטיילת של תל אביב באמצע אוגוסט

כולם רואים, אבל אף אחד לא באמת שם לב.

מקום מושלם לעשות בו ניסיונות

אני מקנאת ב****** על היכולת 'להשפריץ' פוסטים ועל החשק המיני שלא יודע שובע. ונראה לי שיש קשר בין שניהם

 
חלמתי בלילה שאני שוכבת על ספסל בתחנת אוטובוס ופתאום אל התחנה שבמדרכה ממול מגיעים שלושה גברים ואישה.

הם לבושים באופן תיאטרלי ומדברים בקולניות. ואז הם נשכבים אחד על השני כמו מגדל של אנשים על הספסל בתחנה ממול. ואני חושבת: אולי הם רוצים לבדוק איך שלושה גברים יכולים לזיין אישה אחת. אבל זה נמשך רק לרגע. הם קמים ומבחינים בי. ועכשיו כבר לא ברור לי אם האישה היא באמת אישה או שמא גבר מחופש.
 
הם באים אליי אבל אני ממשיכה לשכב. אני לא פוחדת. יודעת שהם רק ליצנים לא מזיקים. אחד מהם יושב ליד הראש שלי. הוא מלטף את השיער שלי ומנשק לי את הלחי. הוא אומר: איזו לחי יפה ונעימה. אני אומרת: זה לא נעים לי. תלכו
והם הולכים
ואז אני מצטערת.
אני חושבת: מה לא בסדר איתי שאני דוחה מעליי כל חוויה מסעירה. ממה אני חוששת? מה הפוריטניות הזו? בשביל מה היא טובה?

----

פ': החלום שלך מעניין. גם במבט ההתנסותי הלא מאוד ביקורתי (כי אם הם נשכבים אחד על השני הגיוני יותר שזו שרשרת מאשר כולם על אחת )

וגם התגובה שלך לנסיון שלהם להתחיל איתם עם ביקורת עצמית על הפוריטניות. הרי את לא סתם אמרת להם שזה לא נעים לך. משהו לא היה נעים לך. מה זה היה?

אני: מה שהיה לא נעים היתה ההרגשה שאין לי שליטה על המגע ושלא בחרתי בזה. המגע עצמו היה נעים וכמו שאמרתי הם לא הפחידו אותי. זה לא היה חלום אירוטי בכלל.

פ': תראי כמה טעון המשפט הזה !
את הרי בדס'מית. ובכל זאת חווית אי- נעימות במגע שלא שלטת בו ולא בחרת אותו.

למרות שהמגע היה נעים.
למרות שלא פחדת מהם.

מה בעצם נאמר כאן לדעתך? מה 'החידה' שמסתתרת מאחורי האמירה החלומית המופלאה הזו?
 
אני: גם אותי זה הפתיע 😄 התובנה שחוסר השליטה הוא זה שמפריע לי. מה זה אומר עליי? בתור בדסמית? קשה לי להבין את זה.

פ': לדעתי זה פשוט צועק - שכדי שתיהני ממשחק בדס'מי רב משתתפים - את צריכה להיות מחוברת רגשית באיזושהיא רמה/מישור/איכות/היבט - לדמויות שמולך (-:

כלומר, זה לא מספיק האקט. זה קריטי מי שעושה את האקט ומה הזיקה שלך אליו (-:
 
מצד שני, החלום הזה מצהיר חד-משמעית שיש לך רצון כל-כך עז בחוויה הזו עד שאת מפנה את הביקורת על העדר המימוש כלפי עצמך במקום להסיק מסקנות (-:
 
זה מעניין החיבור שיש לך, ככל הנראה, בין חוויה מסעירה לבין ריבוי משתתפים

--

ונזכרתי בעקבות השיחה על הפעם ההיא בדאנג'ן.

הייתי עם חברים.

האחת והיחידה שמה לי כיסוי עיניים ואז כולם נגעו בי וליטפו אותי בו זמנית. בכל מיני מקומות. זה היה לגמרי מטריף.

חוויה של פעם בחיים.

ניסיתי להסביר לך למה נימת קול מסוימת או פקודה הנאמרת בטון מסוים גורמים לי לשכוח מכל העכבות שלי. 

ברור שזה יגרום לך, אמרת, תוך כדי שאתה קושר לי את הידיים לצדי הגוף.

והאם זה לא מה שאנחנו בעצם רוצים?

זה מה שאת רוצה? אתה שואל ומגלגל אותי על הבטן. את הופכת להיות יצור פרימיטיבי עם קורטקס מכובה, שכל התחושות שלו הרבה יותר חזקות אבל אין לו טיפת מודעות עצמית. 

לפעמים זה טוב. עניתי. וזה לא שונה בכלל ממה שקורה לצד השני. גם הוא ברגע אחד הופך להיות יצור פרימיטיבי שכל האנרגיה שלו מרוכזת במקום מאוד מסוים. כך אנחנו הופכים להיות שתי ישויות פרימיטיביות, חסרי מודעות עצמית, החוות עונג עילאי.

אתה צוחק. גם זו דרך להסתכל על זה.

ושוב אנחנו לא מגיעים להסכמה והישבן שלי כואב.

בסוף הייתי מסוממת.

שכבתי על הגב על המיטה ואתה התארגנת לך

והכל היה נראה לי פשוט ויפה.

אני חושבת שזה היה קשור איכשהו לכאב בפטמות. אף פעם לא הכאבת לי ככה קודם בסשן.

שכבתי עם אטבים מכאיבים וחשבתי על מה שאמרת לי- שעומד לך מעינויים של קדושות נוצריות.

הרגשתי קצת כמו קדושה נוצרית מעונה

וכשחדרת אליי הרגשתי כמה אתה מעורר.

זה היה מיוחד מאוד. מיוחד וטוב.

לכאב החזק יש שתי השפעות

הוא מעורר אותי מאוד ואין לי שום שליטה על זה וגם זה לא ברור לי איך כי כשכואב לי זה לא נעים. זה לא נעים וזה כן נעים בו זמנית. הכל מתערבב ולפעמים זה יותר ככה ולפעמים יותר ככה 

והדבר השני, הכאב גורם לי לאבד שליטה

וכשאני מאבדת שליטה אתה תופס אותה

ואז אני מרגישה כמה זה מוחלט וסופי- אתה למעלה, אני למטה. וזו הרגשה מאוד מאוד נעימה ומאוד ממכרת.

ואחרי שהתקפלתי כמו עוברית כבר לא יכולתי לחזור חזרה בלי שממש תיקח אותי ותזיז אותי. כי השליטה על הגוף שלי היתה בידיך.

באמת קשה לתאר כמה זה נעים ועוצמתי וממכר.

עוד מילה על כיסוי העיניים כדי שלא אשכח. שלא נשכח.

כשאני בלעדיו אני בורחת אל המילים ואל הרעש שלהן

כשאני איתו, פתאום יש שקט. בפנים ובחוץ.

החושך מביא איתו שקט.

אני מקווה שיום אחד יהיה לי שקט גם באור.

יש לך עור נעים היא אמרה מרפרפת לי על המותן

אחר כך היא ליטפה אותי מי בושם וחיבקה אותי מול המראה.

ראיתי אישה בחלוק שחור לבן עם חזה שופע, פנים סמוקות ומותן רכה

מציצה אליי משם.

כשחזרתי לרגע היא היתה פרועה ומאושרת

ויפה במיוחד.

התמונה הזו תשאר לי בזכרון אולי לתמיד.

חניקה זה אחד הדברים שהכי מרגשים אותי מבחינה מינית. אולי זה בגלל כובד היד המונחת על הצוואר. אולי בגלל תחושת חוסר האונים וההתמסרות שהיא כופה. אולי זה עניין פיזיולוגי לגמרי של מערכת היחסים בין גזים והורמונים. 
אני לא יודעת.
אבל כשזה קורה בתוך סשן אני עפה למקומות אחרים.
עד היום הוא השתעשע בזה באופן עדין ביותר. אף פעם לא עשינו את 'הדבר האמיתי'.
היה צריך לעבור זמן של הכנות כדי שהוא ירגיש שזה בטוח לנסות. אז דיברנו על זה מראש (כבר מזמן), התבקשתי לעשות בדיקות יסודיות של הלב וכלי הדם (לקח לי שנה אבל לבסוף עשיתי) ונשלחתי  לקרוא דיון על הסיכונים האפשריים (מה שכמובן אופיי קל הדעת מנע ממני לעשות).
---
אני יושבת על כיסא, קשורה אליו עם הידיים מאחורי הגב ועם הרגליים אל הרגליים שלו. הוא מסביר לי מה הולך לקרות ואז מניח לי שקית ניילון גדולה על הראש וקצת מהדק. זה מאוד לא נוח אבל אני משתדלת לא להילחץ ונושמת בזהירות את האדים של עצמי. עוד כמה דקות של משחק כזה ואני כבר רואה נקודות שחורות בעיניים ומרגישה מסוחררת.
הוא משחרר אותי ומשכיב אותי על המיטה ואחרי שהוא מוודא שאני בסדר אנחנו מדברים על זה קצת.
פתאום הוא מגלה שלא קראתי את כל החומר שהוא שלח לי על הסיכונים שבמשחקי חניקה וזה ממש לא מוצא חן בעיניו.
כיון הוא שייך לאסכולה שחושבת שגם כאב היא דרך אפקטיבית להעביר מסרים מחנכים אז אני חוטפת על זה קצת ספאנקים ואחרי זה בבית, כמו ילדה טובה אני קוראת את מה שפספסתי.
דיון על חניקה אירוטית 

אחר כך אנחנו מדברים.

אני: קראתי את הדיונים. באמת לא ברור לי איך אתה מוכן לשחק את המשחק הזה עם כל הסיכונים הנ"ל... מילא אני שאני קלת דעת ידועה ובלתי אחראית בעליל.

פ': למה לדעתך אני מוכן לשחק את המשחק הזה? :)

אני: כי עשיתי מלא בדיקות ואתה חושב שהסיכון נמוך ואתה סומך על עצמך ואתה סומך (קצת) עליי

פ': אני בכלל לא בטוח שהסיכון הכולל הוא נמוך. אני חושב שאפשר להפחית אותו, אבל שהוא נשאר מסוכן כמו טיפוס הרים, איגרוף וכד'. אני כן סומך עלייך ועל עצמי. אני חושב שזו פעילות בדס'מית מאוד מיוחדת ופוטנטית. יש מעט דברים שנוגעים במהות השליטה יותר מהשליטה על האויר לנשימה של אדם אחר. אבל כאמור, בגלל הסיכון, זו פעילות שהיא לגמרי במיתחם של rack, ולכן המודעות היא קריטית.

אני: הבעיה היחידה שלי עם הסיכון זה לא שייגרם לי נזק אלא שהחיים שלך ייהרסו. אתה חושב שאני צריכה לשים פה את הגבול מתוך דאגה לך?

פ':  קודם כל, זה בהחלט דבר שאת צריכה לשקול (-:
יש דרכים לנסות להגביל את הסיכונים שאני אהיה חשוף אליהם (מסמכים וסרטי וידאו שאת יכולה להשאיר, בהם תבטאי את דבקותך ורצונך בפעילות המסויימת הזו).

אבל אין ספק שאין דרך למנוע אותם לגמרי. זה מה שמאפיין אדג' פליי.

אני חייב לומר שזה נראה שאת לא לגמרי משקללת את הסיכונים.

אם זה מספיק מסוכן כדי שיתממש מצב שיסבך אותי בצרות עד כדי 'להרוס לי את החיים' - זה מספיק מסוכן להרוס לעוד אנשים את החיים.

למשל, להפוך את ילדייך ליתומים ועוד לכאלה שצריכים לשאת אות-קין, כי סביר להניח שיהיה קשה מאוד להסתיר את הדרך שבה מצאת את מותך.

כלומר, בהתממשות הסכנה יש כאן כמה נזקים. הראשון הוא המוות עצמו. האובדן שכל מי שאוהב אותך יצטרך להתמודד איתו במיידי ובחלוף הזמן.

השני, הוא האימפקט של דרך המוות על הסובבים.

מאחר וזו לא תהיה מיתת נשיקה ובנסיונות להציל אותך דרך מותך תתברר, נסיונות הסתרה ראשוניים לא יהיו ריאליים ונסיונות הסתרה משניים, כדרכם של אלה בעת הזו, לא בהכרח יהיו אפקטיביים. 

אני: הדיבור הזה על המוות ועל כל ההשלכות שלו בלי להכנס להיסטריה הוא ממש מרענן. ממש מסר חשוב לאנושות. אני יכולה לכתוב על זה פוסט?

פעם. מזמן. תנוחות מסוימות היו קשורות תמיד לכאב.

כואב. כל כך כואב. כמה כאב אפשר לסבול.

אתה מזיז את המיטה ומראה לי כמה היא שימושית מהצד השני שלה. אתה שואל אותי אם אני מודאגת ואני משיבה שלא כי מה שאני מרגישה זו לא דאגה- אני בוטחת בך לגמרי שלא יהיה לי רע בשום שלב. מה שאני מרגישה זו דריכות שנובעת מכך שאני מצפה לכאב מאיזשהו סוג. 

אחרי שאתה קושר אותי בעמידה מפושקת למראשות המיטה אנחנו מדברים על הדריכות הזו ואתה מסביר לי למה זה חשוב שאחווה את העמידה בצורה אחרת, שגורמת עונג. ואני עדיין חושבת שזה אומר שכאב עומד לבוא וקשה לי להרפות,

אבל הכאב לא בא. 

במקום זה, אתה מתחיל לגרות אותי. זה מתחיל מהפטמות- סוג של מגע שתמיד מוזר לי כי אני כמעט לא מרגישה שאתה נוגע בהן אבל המגע העדין הזה מעורר גלים באזור הדגדגן. ואתה ממשיך בנגיעה-לא נגיעה בליטוף על כל הגוף וברפרוף שפתיים על הצוואר והגירוי הולך ומתעצם ואז אני מגלה כמה זה מטריף-מתסכל-מטריף שאני לא יכולה להתחכך בשום דבר. אפילו אין את החיכוך הקטן והמספק במשהו שיש כשאני שוכבת על הגב או על הבטן במיטה. הישבן שלי באויר, נתון לגמרי לחסדי מגעך וככל שאתה נוגע פחות ככה הוא יותר משתוקק.

אחרי כמה זמן אתה מחליט שדי ומשכיב אותי על המיטה, על הגב. אני מספרת לך על הגירוי החזק הזה שקורה בעמידה ואתה מחליט לעשות ניסוי:

אתה מרים לי גבוה את הרגליים בפישוק וקושר אל המיטה כדי לראות אם נוצר אותו אפקט. זו תנוחה שתמיד נורא מביכה אותי. אני לא זוכרת כמעט מה עשינו תוך כדי שהייתי קשורה ככה (אולי המבוכה גורמת להדחקה?) אבל אחרי שאני כבר לא יכולה יותר אתה משחרר אותי ממנה וקושר אותי שוב, הפעם כשהרגליים סגורות ומהודקות זו לזו. ואז אתה עושה הפסקה והולך. משאיר אותי לשכב ככה בשקט. 

אני זוכרת ששכבתי שם וחשבתי איך להסביר את התחושה החזקה שנוצרת בשכיבה הזאת- כאילו מכניסים משהו גדול למקום קטן מדי. כל התשוקה שהצטברה אחרי שגירית אותי כל כך נשארת שם כלואה ואין לה לאן לברוח. אני חושבת שמהרגע הזה התחלתי להרגיש שהמוח שלי מפסיק לעבוד והכל מתרכז רק בגוף ובמה שהוא מרגיש.

ואז הפכת אותי על הבטן והכנסת שתי כריות מתחת לבטן כדי להגביה לי את הישבן. ושוב קשרת לי את הרגלים, הפעם בפישוק. ואז, איכשהו שכחתי לשניה שזה אתה וחזרתי אחורה, לזמן אחר. וידעתי בודאות שהולך לבוא כאב עכשיו. כזה שאני לא מסוגלת לעמוד בו. התחושה הזאת של כפות רגליים עקודות, שאין להן לאן לברוח כשהכאב בא… התחושה הזאת הציפה אותי. זה היה למשך שניה קצרצרה אבל אתה מיד הרגשת שמשהו לא בסדר. התלבטתי לרגע אם לשתף אותך ולעבור הלאה, כמו שהתרגלתי לעשות בכל פעם שהופיע רגע חרדה כזה, אבל ידעתי שאתה ממש רוצה לדעת על זה, אז שיתפתי אותך. 

עצרת הכל ושיחררת אותי.

שכבנו מחובקים ודיברנו על זה. נזכרתי שוב במה שהלחיץ אותי וזה גרם לי להתכווץ עד כדי דמעות. מאוד הצטערתי שזה 'הורס' לנו את הסשן ושכל התשוקה שנוצרה תיעלם לה פתאום אבל הבהרת לי שזה חשוב. ושזו הדרך היחידה להשתחרר מזה.

אני חושבת שצדקת כי אחר כך, כשקשרת אותי שוב על הבטן הייתי כל כך מגורה שהכל לגמרי נשכח ממני. זכרתי רק שיש לי דגדגן ונרתיק 😄 הרגשתי קצת כמו חיה שאין לה שום שכל. רק גוף. זו הרגשה מאוד מוזרה וכייפית. היא המשיכה גם אחר כך ואז הצטרפה אליה אותה תחושת כניעות חזקה שכבר הרגשתי לא פעם ברגעי השיא של הסשנים הקודמים שלנו- תחושה שאני רוצה לעשות הכל למענך. 

אני כותבת את המילים אבל מרגישה שהן קטנות מכדי להכיל את התחושה האמיתית.

אני מקווה שאתה מבין.

אני מדלגת לסוף, נתת לי לגמור בסופו של דבר אבל זה היה כמו לנסות לשתות בקשית את הים או משהו בדומה לכך :)

אז נפרדנו כשאני מלאת אדרנלין ותשוקה לא ממומשת.

תשוקה שנשארה כל הלילה

וגם בבוקר

ורק בשעות הבוקר המאוחרות הגיעה סוף סוף אל פורקנה המיוחל בשתי גמירות מפוארות.

פ': לפני שנדבר על האפטר-קייר, רציתי להסביר למה הדיאלוג בחמישי בערב נראה כל כך איטי מצדי. ניסיתי מאוד לדייק. היתה לי תחושה שהאפטר קייר לא היה מדויק לך והבעיה היא פשוטה להחריד- קשה לדייק כאלה דברים כשאתה לא באמת יודע מה עובר על הבן אדם שמולך. 
במבט אחורה, אני יודע שלא ידעתי מה באמת עובר עלייך מנקודת הכניסה לגרון-עמוק. אני לא יודע מאיזו נקודה בעצם נוצר מרחק בין הנרטיב שלי לסשן לבין הנרטיב שלך לסשן. הנקודה שבה אנחנו יודעים שחל פיצול- זו הנקודה שבה התחיל הגרון-עמוק ובה העמקנו מספיק כדי שאני אדע שמאותו רגע ועד לאפטר-קייר, כל אחד מאיתנו חווה משהו אחר. באפטר-קייר עצמו, אני ראיתי אותך, מראשיתו, במצב מטולטל מאוד. מאוד מתעקשת על מקלחת. מאוד לא מתקשרת.

אני: מה זה נקרא 'לתקשר'? מה לא עשיתי והיה צריך להעשות כדי שזה ייחשב כתקשורת?  

פ': את היית מאוד מכונסת, מאוד מרוכזת בצורך שלך - שנראה באותה נקודת זמן מאוד משעשע ותמוה בעיניי - לשטוף את האף שלך. 

אני: זה היה ביטוי של בהלה. פאניקה. אני זוכרת שהיה איזה רגע שיכולתי להסתכל על עצמי מבחוץ ולהבין שאני היסטרית שלא לצורך אבל הייתי עמוק בתוך זה ולא הצלחתי להרגע. 

פ': המבט הזה מבחוץ הוא מאוד חשוב וגם התובנה ש-א. היית היסטרית ו-ב. שלא היה בזה צורך.

אני: אבל דוקא נראה לי שהישיבה הזו על הגדר מבחינה רגשית, כלומר להיות במצב רגשי מסוים וגם לראות אותו מבחוץ לא מאפשרת לחוות את הרגש עד הסוף  

פ': אני חושד שאת היית במצב דיסוציאטיבי או קרוב לשם. מה שאני קורא 'ניתוק רגשי'. אבל חשוב לי להבהיר - מבחינתי זה מצב לא רצוי שמגיעים אליו בגלל סטרס

אני: זה מנגנון הגנה מאוד חזק
פ': אין ספק שזה מנגנון הגנה מאוד חשוב. ומאפשר תפקוד נוכח איומים, אבל כל הרעיון בבדס'מ 'נכון' הוא לחוות בלי מנגנוני הגנה.

אני: אני לא זוכרת את עצמי מתפרקת מרגש חזק לאחרונה... השפה העברית מאוד מדויקת כאן 😄 אני פתאום שמה לב
פ': לפי עדותך את לא באמת מתפרקת אף פעם  

אני: וזה כל כך טפשי. הרי אם הייתי 'נשברת' ובוכה מיד אחרי הסשן אתה היית מיד מחבק 
פ': לגמרי

אני: האטימות שלי גרמה לך להיות חסר בטחון ביחס לתגובה הרצויה אבל אני לא מרגישה ששלטתי בזה

פ': זה מובן וטבעי שלא שלטת בזה..  עכשיו כשאני יודע שזה כנראה התחבר לחוויה הטראומתית ההיא אני כמובן קורא את תגובת המגננה שלך אחרת.

אני: לא משנה מה היה קודם (היה מעולה! :))

לצורך הדיון אני מתארת רק את הסוף.

הייתי על הגב ואתה זיינת לי את הפה באינטנסיביות עם קונדום. זו לא פעם ראשונה שאני חווה מה שנקרא 'גרון עמוק' אבל משום מה הפעם זה הכניס אותי לפאניקה. לא הצלחתי לנשום ונלחצתי מכל הריחות והטעמים החזקים. אני זוכרת שהיה לי מאוד קשה אבל הרבה חלקים כמו מחוקים לי. במיוחד הסוף.

פ':

אנסה לתאר איך זה נראה מהצד שלי. כשזה נגמר חיבקתי אותך. אמרת שאת חייבת לשטוף את האף. ביקשתי ממך לחכות 5 דקות. בינתיים לנשום עמוק. לא הצלחת. חזרנו על המעגל הזה יותר מ-10 פעמים (לא מגזים). 

הבנתי שאת יצאת בסטרס מהחלק האחרון. לא הייתי בטוח למה. כלומר, מאיך שאת תיארת את זה באותו רגע, היה לי רושם שאת מרגישה מאוד מלוכלכת במשהו מגעיל אבל הדגש שלך היה על האף! (שהמעורבות שלו בחלק הזה היתה מבחינתי באקט קטן, חמוד, ודי משעשע) 

 ניסיתי לנקות לך את האף והפנים עם מגבון לח. זה רק עשה לך יותר גרוע. 

הבנתי שאין ברירה ואמרתי לך שאת יכולה ללכת להתקלח. התגובה שלך נראתה לי כמו סוג של הקלה. מאחר ולא הייתי סגור על מקור התגובה שלך, לא נכנסתי איתך למקלחת אלא דיברתי איתך מליד הדלת, כשאני כל הזמן שומר על קשר עין ומנסה להחזיק אותך בשיחה.  

כשיצאת מהמקלחת (אחרי ששטפת את עצמך ביסודיות גדולה והתלוננת כמה היה מגעיל) התנגבת והתלבשת ונשכבת בקצה המיטה באופן של התכנסות פנימה. 

התלבטתי מה יהיה נכון לך. ניסיתי לדבר אלייך כשאני יושב בראש המיטה. התגובות שלך לא היו משהו.  החלטתי להתקלח ואז לנסות לראות איך את מגיבה לחיבוק. אחרי שהתקלחתי, התלבשתי חלקית והתחבקנו קצת. עדיין היית במקום מאוד סגור ומתכנס. ומאד התלבטתי מה הדבר הנכון לך. התקשורת טיפה השתפרה. היית יותר נוכחת. אבל היה ברור שאת לא לגמרי מוכנה לדבר. אולי לא מסוגלת. נפרדנו לאט (אשמתי. התחושה שלי היתה שאת רוצה לברוח). 

אני עדיין לא חושב שהתקרבתי להבין לגמרי את מה שעבר עלייך שם.

הגעתי לבית שלו בצהריים.
הוא חיכה לי והכניס אותי פנימה לתוך החדר.
הוא הורה לי להתפשט ולהניח את הבגדים מסודרים על הכיסא. כשסיימתי הוא אמר לי לעמוד מולו והתחיל לבדוק אותי.
זה הרגיש לי כמו בדיקה של בעל חיים לראות אם הוא כשיר.
הוא כמעט לא אמר מילה. רק כשלא היתה לו ברירה.
לחיצות ידיים על העורף הבהירו לי מה אני אמורה לעשות ובאילו תנוחות להיות. 
הוא בדק אם אני חלקה
ועוד כל מיני דברים.
הייתי כמובן מרוגשת מאוד אבל גם לחוצה וזה גרם לי להסתכל על הכל מבחוץ. אני מניחה שאפשר לתאר את זה כדיסוציאציה אבל בשלב הזה לא הרגשתי שזה פתולוגי.
אז חשבתי לעצמי תוך כדי המישושים והלחיצות בשעשוע כלשהו שהוא כמו ישעיהו לייבוביץ' של הבדס"מ-
אנחנו מסתמסים מאז המסיבה ההיא והוא מעולם לא הביע רגש כלשהו, חמימות או רכות.
הוא לא השלה אותי בשום אופן. ידעתי לקראת מה אני באה
אבל לא ידעתי עד כמה רחוק הוא יילך או אם הקור שלו נובע מכך שאין בינינו היכרות אינטימית,
וברגע שתהיה היכרות כזאת הוא יפשיר.
אז באותו רגע, הבנתי שהוא לא הולך להפשיר. ככה הוא. ישעיהו לייבוביץ' של הבדס"מ. מגע מושלם, לחץ מושלם, אביזרים נכונים. הכל מדויק להפליא וקר כמו קרח.
הוא הוריד אותי על הברכיים
חיבר לי צמידים לידיים, קולר לצוואר וכיסוי עיניים. הוא חיבר לי את הצמידים של הידיים אחד לשני מאחורי הגב
ואז הוא התיישב על המיטה, הוציא את האיבר שלו וקירב אותי אליו. הוא בעל אותי בפה המון זמן. לא הייתי צריכה לעשות שום דבר- הוא החזיק את הראש שלי ביד אחת ופשוט השתמש בי.
אחר כך הוא אמר לי לקום ודחף אותי אל המיטה כך שנשכבתי על הבטן.
הוא נעמד בין הרגליים שלי כך שלא יכולתי לסגור אותן והרחיב את הפתח האחורי שלי עם האצבע שלו (אולי היתה לו כפפה על היד. בטוח היה חומר סיכוך) עד שהוא הרגיש שזה מספיק
ואז הוא חדר אליי מאחור.
הגוף שלי הגיב לזה מיד. זה לא היה כואב וזה גרם לי להתעורר ולהשתוקק לגמור אבל זה היה הרבה זמן וזה התחיל להלחיץ אותי- פחדתי שיגרם לי נזק בלתי הפיך.
ואז הוא יצא ממני, ניקה את עצמו וחזר לבעול אותי בפה כמו קודם.
זה היה בתנוחה שבה לא הצלחתי לנשום אז מדי פעם עצרתי כדי לקחת כמה שאיפות.
הוא לא אהב את זה
הוא עצר אותי
והסביר לי שאני צריכה להתרגל לנשום איכשהו בלי להפריע לו
וזה יקח הרבה זמן
ואז ניסינו שוב אבל לא הצלחתי להשביע את רצונו
הוא הפסיק וסטר לי כמה פעמים, מזהיר אותי שוב.
אחת הסטירות היתה חזקה והרגשתי שהעצם שלי קצת זזה.
הוא הכאיב לי עוד: הוא מצא נקודה רגישה בירך וצבט אותה חזק. ממש התעלל בה.
במקום מסוים במוח שלי הערכתי את המיומנות שלו בהכאבה. הוא בהחלט ידע איפה ללחוץ כדי להכאיב. במקום אחר במוח שלי צרחתי והתחננתי שיפסיק. שום דבר מזה לא יצא החוצה. הייתי אילמת. ממש איבדתי את יכולת הדיבור והתלונה. נראה לי שגנחתי או שרק התנשמתי וככה הוא ידע שכואב לי.
ניסיתי לומר לו שאני באמת מנסה ולא מצליחה.
ניסינו שוב
הפעם הוא נתן לי לנשום.
במובן מסוים זה היה הרבה יותר גרוע
כי עכשיו יכולתי להריח.
הרחתי שילוב של  זרע, מגבונים וצואה.
השילוב הזה גרם לי לבחילה קשה אבל לא העזתי להפסיק או להתלונן
הרגעתי את עצמי בכח
ואיכשהו 
מתישהו זה נגמר.
למה הוא לא גומר?
זה שיגע אותי
כל כך הרבה מציצות...
מה לא בסדר איתו?
מה לא בסדר איתי? 
אולי אני לא מספיק מושכת בעיניו... זה ממש ביאס אותי.
הוא שוב הפסיק
הביא אותי לקצה המיטה וישב עליה
ובמן זווית כזו בלתי אפשרית הוא הביא את הפה שלי קרוב לאיבר שלו
ולא אמר כלום.
הבנתי שאני צריכה להיות אקטיבית עכשיו
אז ניסיתי
זה היה מוזר ולא נוח
אבל הוא אמר שאני בסדר.
(פתאום נזכרתי שהיו גם חניקות אבל אני לא זוכרת מתי בדיוק. הרבה דברים מתערבבים לי ביחד ואני יודעת שלא הייתי ממש מפוקסת.)
אחר כך הוא הפסיק ואמר לי לרדת מהמיטה
הוא חיבר לי גם לרגליים צמידים
ואמר לי לשכב על הבטן.
זה מוזר לגלות איך אפשר לעשות הכל במצבים מסוימים. הרי אם סתם ככה היו מבקשים ממני לשכב על רצפה עירומה, בחיים לא הייתי עושה את זה. זה קר מדי בשבילי. יותר מדי אלמנטים מרתיעים. אבל כאן, לא היססתי לשניה. עשיתי מה שהוא אמר לי. ולמה? שאלתי את עצמי כבר באותו רגע. למה הרגשתי שאני חייבת לו משהו? מאיפה בא הציות העקשן הזה?
תעלומה.
הוא חיבר לי את הידיים לרגליים
ואז שכבתי ככה בלי לזוז די הרבה זמן.
הרצפה היתה קרה והמזגן עבד מעליי.
אני שונאת שקר לי
זה היה עינוי אמיתי
לא העזתי להגיד כלום
פשוט שכבתי שם ושתקתי
וניסיתי להבין מה הוא רוצה ממני.
האם זה מבחן לכח הסבל שלי?
הוא רוצה לראות אם פתאום אתחיל להתלונן?
אולי הוא סתם עסוק עם הנייד שלו.
רציתי להגיד משהו אבל לא ידעתי מה
כל הסשן היתה בינינו שתיקה, אז איך אתחיל לדבר פתאום?
העדפתי לבלוע את המצוקה ולשתוק
זה מאוד מאוד הזכיר לי חוויות אחרות. לא טובות. רציתי כבר שישחרר אותי ואלך הביתה.

אחרי די הרבה זמן של שתיקה
הוא בא
ושחרר אותי
אמר לי לקום ולהתלבש
וככה זה נגמר.
הוא חיבק אותי חצי חיבוק
הבטיח שעוד נדבר
עדיין שתקתי למרות שלא רציתי לעזוב עם המועקה הלא פתורה הזאת
אבל הוא מיהר והרגשתי שהוא רוצה שאלך כבר
אז רק אמרתי: טוב. 
הוא ביקש שאגיד לו כשאני מגיעה הביתה

פתח לי את הדלת
ונתן לי ללכת.