פ': לפני שנדבר על האפטר-קייר, רציתי להסביר למה הדיאלוג בחמישי בערב נראה כל כך איטי מצדי. ניסיתי מאוד לדייק. היתה לי תחושה שהאפטר קייר לא היה מדויק לך והבעיה היא פשוטה להחריד- קשה לדייק כאלה דברים כשאתה לא באמת יודע מה עובר על הבן אדם שמולך.
במבט אחורה, אני יודע שלא ידעתי מה באמת עובר עלייך מנקודת הכניסה לגרון-עמוק. אני לא יודע מאיזו נקודה בעצם נוצר מרחק בין הנרטיב שלי לסשן לבין הנרטיב שלך לסשן. הנקודה שבה אנחנו יודעים שחל פיצול- זו הנקודה שבה התחיל הגרון-עמוק ובה העמקנו מספיק כדי שאני אדע שמאותו רגע ועד לאפטר-קייר, כל אחד מאיתנו חווה משהו אחר. באפטר-קייר עצמו, אני ראיתי אותך, מראשיתו, במצב מטולטל מאוד. מאוד מתעקשת על מקלחת. מאוד לא מתקשרת.
אני: מה זה נקרא 'לתקשר'? מה לא עשיתי והיה צריך להעשות כדי שזה ייחשב כתקשורת?
פ': את היית מאוד מכונסת, מאוד מרוכזת בצורך שלך - שנראה באותה נקודת זמן מאוד משעשע ותמוה בעיניי - לשטוף את האף שלך.
אני: זה היה ביטוי של בהלה. פאניקה. אני זוכרת שהיה איזה רגע שיכולתי להסתכל על עצמי מבחוץ ולהבין שאני היסטרית שלא לצורך אבל הייתי עמוק בתוך זה ולא הצלחתי להרגע.
פ': המבט הזה מבחוץ הוא מאוד חשוב וגם התובנה ש-א. היית היסטרית ו-ב. שלא היה בזה צורך.
אני: אבל דוקא נראה לי שהישיבה הזו על הגדר מבחינה רגשית, כלומר להיות במצב רגשי מסוים וגם לראות אותו מבחוץ לא מאפשרת לחוות את הרגש עד הסוף
פ': אני חושד שאת היית במצב דיסוציאטיבי או קרוב לשם. מה שאני קורא 'ניתוק רגשי'. אבל חשוב לי להבהיר - מבחינתי זה מצב לא רצוי שמגיעים אליו בגלל סטרס
אני: זה מנגנון הגנה מאוד חזק
פ': אין ספק שזה מנגנון הגנה מאוד חשוב. ומאפשר תפקוד נוכח איומים, אבל כל הרעיון בבדס'מ 'נכון' הוא לחוות בלי מנגנוני הגנה.
אני: אני לא זוכרת את עצמי מתפרקת מרגש חזק לאחרונה... השפה העברית מאוד מדויקת כאן 😄 אני פתאום שמה לב
פ': לפי עדותך את לא באמת מתפרקת אף פעם
אני: וזה כל כך טפשי. הרי אם הייתי 'נשברת' ובוכה מיד אחרי הסשן אתה היית מיד מחבק
פ': לגמרי
אני: האטימות שלי גרמה לך להיות חסר בטחון ביחס לתגובה הרצויה אבל אני לא מרגישה ששלטתי בזה
פ': זה מובן וטבעי שלא שלטת בזה.. עכשיו כשאני יודע שזה כנראה התחבר לחוויה הטראומתית ההיא אני כמובן קורא את תגובת המגננה שלך אחרת.
