פעם. מזמן. תנוחות מסוימות היו קשורות תמיד לכאב.
כואב. כל כך כואב. כמה כאב אפשר לסבול.
אתה מזיז את המיטה ומראה לי כמה היא שימושית מהצד השני שלה. אתה שואל אותי אם אני מודאגת ואני משיבה שלא כי מה שאני מרגישה זו לא דאגה- אני בוטחת בך לגמרי שלא יהיה לי רע בשום שלב. מה שאני מרגישה זו דריכות שנובעת מכך שאני מצפה לכאב מאיזשהו סוג.
אחרי שאתה קושר אותי בעמידה מפושקת למראשות המיטה אנחנו מדברים על הדריכות הזו ואתה מסביר לי למה זה חשוב שאחווה את העמידה בצורה אחרת, שגורמת עונג. ואני עדיין חושבת שזה אומר שכאב עומד לבוא וקשה לי להרפות,
אבל הכאב לא בא.
במקום זה, אתה מתחיל לגרות אותי. זה מתחיל מהפטמות- סוג של מגע שתמיד מוזר לי כי אני כמעט לא מרגישה שאתה נוגע בהן אבל המגע העדין הזה מעורר גלים באזור הדגדגן. ואתה ממשיך בנגיעה-לא נגיעה בליטוף על כל הגוף וברפרוף שפתיים על הצוואר והגירוי הולך ומתעצם ואז אני מגלה כמה זה מטריף-מתסכל-מטריף שאני לא יכולה להתחכך בשום דבר. אפילו אין את החיכוך הקטן והמספק במשהו שיש כשאני שוכבת על הגב או על הבטן במיטה. הישבן שלי באויר, נתון לגמרי לחסדי מגעך וככל שאתה נוגע פחות ככה הוא יותר משתוקק.
אחרי כמה זמן אתה מחליט שדי ומשכיב אותי על המיטה, על הגב. אני מספרת לך על הגירוי החזק הזה שקורה בעמידה ואתה מחליט לעשות ניסוי:
אתה מרים לי גבוה את הרגליים בפישוק וקושר אל המיטה כדי לראות אם נוצר אותו אפקט. זו תנוחה שתמיד נורא מביכה אותי. אני לא זוכרת כמעט מה עשינו תוך כדי שהייתי קשורה ככה (אולי המבוכה גורמת להדחקה?) אבל אחרי שאני כבר לא יכולה יותר אתה משחרר אותי ממנה וקושר אותי שוב, הפעם כשהרגליים סגורות ומהודקות זו לזו. ואז אתה עושה הפסקה והולך. משאיר אותי לשכב ככה בשקט.
אני זוכרת ששכבתי שם וחשבתי איך להסביר את התחושה החזקה שנוצרת בשכיבה הזאת- כאילו מכניסים משהו גדול למקום קטן מדי. כל התשוקה שהצטברה אחרי שגירית אותי כל כך נשארת שם כלואה ואין לה לאן לברוח. אני חושבת שמהרגע הזה התחלתי להרגיש שהמוח שלי מפסיק לעבוד והכל מתרכז רק בגוף ובמה שהוא מרגיש.
ואז הפכת אותי על הבטן והכנסת שתי כריות מתחת לבטן כדי להגביה לי את הישבן. ושוב קשרת לי את הרגלים, הפעם בפישוק. ואז, איכשהו שכחתי לשניה שזה אתה וחזרתי אחורה, לזמן אחר. וידעתי בודאות שהולך לבוא כאב עכשיו. כזה שאני לא מסוגלת לעמוד בו. התחושה הזאת של כפות רגליים עקודות, שאין להן לאן לברוח כשהכאב בא… התחושה הזאת הציפה אותי. זה היה למשך שניה קצרצרה אבל אתה מיד הרגשת שמשהו לא בסדר. התלבטתי לרגע אם לשתף אותך ולעבור הלאה, כמו שהתרגלתי לעשות בכל פעם שהופיע רגע חרדה כזה, אבל ידעתי שאתה ממש רוצה לדעת על זה, אז שיתפתי אותך.
עצרת הכל ושיחררת אותי.
שכבנו מחובקים ודיברנו על זה. נזכרתי שוב במה שהלחיץ אותי וזה גרם לי להתכווץ עד כדי דמעות. מאוד הצטערתי שזה 'הורס' לנו את הסשן ושכל התשוקה שנוצרה תיעלם לה פתאום אבל הבהרת לי שזה חשוב. ושזו הדרך היחידה להשתחרר מזה.
אני חושבת שצדקת כי אחר כך, כשקשרת אותי שוב על הבטן הייתי כל כך מגורה שהכל לגמרי נשכח ממני. זכרתי רק שיש לי דגדגן ונרתיק 😄 הרגשתי קצת כמו חיה שאין לה שום שכל. רק גוף. זו הרגשה מאוד מוזרה וכייפית. היא המשיכה גם אחר כך ואז הצטרפה אליה אותה תחושת כניעות חזקה שכבר הרגשתי לא פעם ברגעי השיא של הסשנים הקודמים שלנו- תחושה שאני רוצה לעשות הכל למענך.
אני כותבת את המילים אבל מרגישה שהן קטנות מכדי להכיל את התחושה האמיתית.
אני מקווה שאתה מבין.
אני מדלגת לסוף, נתת לי לגמור בסופו של דבר אבל זה היה כמו לנסות לשתות בקשית את הים או משהו בדומה לכך :)
אז נפרדנו כשאני מלאת אדרנלין ותשוקה לא ממומשת.
תשוקה שנשארה כל הלילה
וגם בבוקר
ורק בשעות הבוקר המאוחרות הגיעה סוף סוף אל פורקנה המיוחל בשתי גמירות מפוארות.