הגעתי לבית שלו בצהריים.
הוא חיכה לי והכניס אותי פנימה לתוך החדר.
הוא הורה לי להתפשט ולהניח את הבגדים מסודרים על הכיסא. כשסיימתי הוא אמר לי לעמוד מולו והתחיל לבדוק אותי.
זה הרגיש לי כמו בדיקה של בעל חיים לראות אם הוא כשיר.
הוא כמעט לא אמר מילה. רק כשלא היתה לו ברירה.
לחיצות ידיים על העורף הבהירו לי מה אני אמורה לעשות ובאילו תנוחות להיות.
הוא בדק אם אני חלקה
ועוד כל מיני דברים.
הייתי כמובן מרוגשת מאוד אבל גם לחוצה וזה גרם לי להסתכל על הכל מבחוץ. אני מניחה שאפשר לתאר את זה כדיסוציאציה אבל בשלב הזה לא הרגשתי שזה פתולוגי.
אז חשבתי לעצמי תוך כדי המישושים והלחיצות בשעשוע כלשהו שהוא כמו ישעיהו לייבוביץ' של הבדס"מ-
אנחנו מסתמסים מאז המסיבה ההיא והוא מעולם לא הביע רגש כלשהו, חמימות או רכות.
הוא לא השלה אותי בשום אופן. ידעתי לקראת מה אני באה
אבל לא ידעתי עד כמה רחוק הוא יילך או אם הקור שלו נובע מכך שאין בינינו היכרות אינטימית,
וברגע שתהיה היכרות כזאת הוא יפשיר.
אז באותו רגע, הבנתי שהוא לא הולך להפשיר. ככה הוא. ישעיהו לייבוביץ' של הבדס"מ. מגע מושלם, לחץ מושלם, אביזרים נכונים. הכל מדויק להפליא וקר כמו קרח.
הוא הוריד אותי על הברכיים
חיבר לי צמידים לידיים, קולר לצוואר וכיסוי עיניים. הוא חיבר לי את הצמידים של הידיים אחד לשני מאחורי הגב
ואז הוא התיישב על המיטה, הוציא את האיבר שלו וקירב אותי אליו. הוא בעל אותי בפה המון זמן. לא הייתי צריכה לעשות שום דבר- הוא החזיק את הראש שלי ביד אחת ופשוט השתמש בי.
אחר כך הוא אמר לי לקום ודחף אותי אל המיטה כך שנשכבתי על הבטן.
הוא נעמד בין הרגליים שלי כך שלא יכולתי לסגור אותן והרחיב את הפתח האחורי שלי עם האצבע שלו (אולי היתה לו כפפה על היד. בטוח היה חומר סיכוך) עד שהוא הרגיש שזה מספיק
ואז הוא חדר אליי מאחור.
הגוף שלי הגיב לזה מיד. זה לא היה כואב וזה גרם לי להתעורר ולהשתוקק לגמור אבל זה היה הרבה זמן וזה התחיל להלחיץ אותי- פחדתי שיגרם לי נזק בלתי הפיך.
ואז הוא יצא ממני, ניקה את עצמו וחזר לבעול אותי בפה כמו קודם.
זה היה בתנוחה שבה לא הצלחתי לנשום אז מדי פעם עצרתי כדי לקחת כמה שאיפות.
הוא לא אהב את זה
הוא עצר אותי
והסביר לי שאני צריכה להתרגל לנשום איכשהו בלי להפריע לו
וזה יקח הרבה זמן
ואז ניסינו שוב אבל לא הצלחתי להשביע את רצונו
הוא הפסיק וסטר לי כמה פעמים, מזהיר אותי שוב.
אחת הסטירות היתה חזקה והרגשתי שהעצם שלי קצת זזה.
הוא הכאיב לי עוד: הוא מצא נקודה רגישה בירך וצבט אותה חזק. ממש התעלל בה.
במקום מסוים במוח שלי הערכתי את המיומנות שלו בהכאבה. הוא בהחלט ידע איפה ללחוץ כדי להכאיב. במקום אחר במוח שלי צרחתי והתחננתי שיפסיק. שום דבר מזה לא יצא החוצה. הייתי אילמת. ממש איבדתי את יכולת הדיבור והתלונה. נראה לי שגנחתי או שרק התנשמתי וככה הוא ידע שכואב לי.
ניסיתי לומר לו שאני באמת מנסה ולא מצליחה.
ניסינו שוב
הפעם הוא נתן לי לנשום.
במובן מסוים זה היה הרבה יותר גרוע
כי עכשיו יכולתי להריח.
הרחתי שילוב של זרע, מגבונים וצואה.
השילוב הזה גרם לי לבחילה קשה אבל לא העזתי להפסיק או להתלונן
הרגעתי את עצמי בכח
ואיכשהו
מתישהו זה נגמר.
למה הוא לא גומר?
זה שיגע אותי
כל כך הרבה מציצות...
מה לא בסדר איתו?
מה לא בסדר איתי?
אולי אני לא מספיק מושכת בעיניו... זה ממש ביאס אותי.
הוא שוב הפסיק
הביא אותי לקצה המיטה וישב עליה
ובמן זווית כזו בלתי אפשרית הוא הביא את הפה שלי קרוב לאיבר שלו
ולא אמר כלום.
הבנתי שאני צריכה להיות אקטיבית עכשיו
אז ניסיתי
זה היה מוזר ולא נוח
אבל הוא אמר שאני בסדר.
(פתאום נזכרתי שהיו גם חניקות אבל אני לא זוכרת מתי בדיוק. הרבה דברים מתערבבים לי ביחד ואני יודעת שלא הייתי ממש מפוקסת.)
אחר כך הוא הפסיק ואמר לי לרדת מהמיטה
הוא חיבר לי גם לרגליים צמידים
ואמר לי לשכב על הבטן.
זה מוזר לגלות איך אפשר לעשות הכל במצבים מסוימים. הרי אם סתם ככה היו מבקשים ממני לשכב על רצפה עירומה, בחיים לא הייתי עושה את זה. זה קר מדי בשבילי. יותר מדי אלמנטים מרתיעים. אבל כאן, לא היססתי לשניה. עשיתי מה שהוא אמר לי. ולמה? שאלתי את עצמי כבר באותו רגע. למה הרגשתי שאני חייבת לו משהו? מאיפה בא הציות העקשן הזה?
תעלומה.
הוא חיבר לי את הידיים לרגליים
ואז שכבתי ככה בלי לזוז די הרבה זמן.
הרצפה היתה קרה והמזגן עבד מעליי.
אני שונאת שקר לי
זה היה עינוי אמיתי
לא העזתי להגיד כלום
פשוט שכבתי שם ושתקתי
וניסיתי להבין מה הוא רוצה ממני.
האם זה מבחן לכח הסבל שלי?
הוא רוצה לראות אם פתאום אתחיל להתלונן?
אולי הוא סתם עסוק עם הנייד שלו.
רציתי להגיד משהו אבל לא ידעתי מה
כל הסשן היתה בינינו שתיקה, אז איך אתחיל לדבר פתאום?
העדפתי לבלוע את המצוקה ולשתוק
זה מאוד מאוד הזכיר לי חוויות אחרות. לא טובות. רציתי כבר שישחרר אותי ואלך הביתה.
אחרי די הרבה זמן של שתיקה
הוא בא
ושחרר אותי
אמר לי לקום ולהתלבש
וככה זה נגמר.
הוא חיבק אותי חצי חיבוק
הבטיח שעוד נדבר
עדיין שתקתי למרות שלא רציתי לעזוב עם המועקה הלא פתורה הזאת
אבל הוא מיהר והרגשתי שהוא רוצה שאלך כבר
אז רק אמרתי: טוב.
הוא ביקש שאגיד לו כשאני מגיעה הביתה
פתח לי את הדלת
ונתן לי ללכת.
