נותנת האמון

הפעם אני באמת לא יודעת מאיפה להתחיל. אני אנסה ללכת לפי הסדר. הכל התחיל בשיחה על גבולות. אני שמתי כגבול התערבות של צד שלישי בכל מובן של זה. בלי להזכיר, לדבר, לנסות או לשוחח. הייתי מאושרת להכניס את זה לתוך הגבולות ולשכוח כחלום רע. אני הייתי כל כל עייפה מכל החרמנים שניסו לדחוף לי בכוח להגשים את החלום שלהם/ לציית להם ולקבל עוד מישהי במיטה שלנו ובמערכת יחסים שלנו. קודם כל אני לא הייתי בטוחה בעצמי. חשבתי שאני לא מספיק טובה וצריכים תוספת בשבילי. עכשיו זה נשמע לי אפילו קצת מצחיק. כמה יכולתי לא לאהוב את עצמי ולחשוב ככה? 

אדוני אוהב למתוח את הגבולות שלי, הוא נהנה מהשליטה על כל דבר בחיים שלי והוא רואה אותי כמו שאני לא יכולה לראות את עצמי. הוא ראה את הפחד הנוראי שהיה לי ואמר לי שאני צריכה להתמודד איתו. זה לא היה קל בכלל. התעקשתי, לא רציתי להקשיב ולקבל. סירבתי להבין בכלל מה אדוני רוצה ממני. כל כך פחדתי מעצמי שלא הייתי מוכנה לשמוע ולהקשיב. אבל אדוני כל כך סבלני... הוא המשיך להסביר לי ולנסות להראות לי בכל מיני דרכים הסתכלות אחרת. הוא לא רוצה שאמצא מישהי למיטה שלנו. הוא לא מעוניין בזה בכלל. הוא רוצה להעצים אותי ולחזק. 

קיבלתי משימה למצוא מישהי להעצים תחת הפיקוח שלו, ובדרך הזאת להתחזק. להראות לנשלטת אחרת עולם אחר, הרבה יותר יפה ועמוק. רגשי ומלא כבוד. להחזיר לחיים שלה אהבה, כבוד עצמי, שלמות ורגש. לכן אני כאן. 

אדוני כרגיל קיבל החלטה נכונה להחזיר אותי לכאן, כי אחרי שראיתי שוב את כל הכמות ההודעות הזאת, חרמנות מסריחה מכל פינה פה וחוסר כבוד עצמי, רק חיזק לי את המחשבה שאני חייבת להציל לפחות נשמה אחת ולהזכיר לה מה היא שווה ומי היא באמת. 

אז בהצלחה לי במסע הלא פשוט והמאתגר.

וגם היום אני בטוחה בבחירה שלי. 

אדוני תמיד יודע מה הכי טוב בשבילי. ועכשיו אני יושבת על הספה בבית עם דילדו בתחת וביצה, שהוא שולט בה כרגע, בכוס. הרגשה מאוד מאוד מעוניינת. יושבת ומחייכת. חרמנית מוות. לפני זה זכיתי פעמיים לגמור, ובלי להוציא כלום, התחלתי לכתוב את הבלוג. אני מרגישה כל תנועת אצבע על מסך הטלפון שלו ומדמיינת איך הוא שולט בי עכשיו. מנסה להתרכז, אבל איך אפשר? אדוני שולט בי תמיד בכל מקום ובכל מצב. בכל כולי. בגוף ובנשמה. ואני מאושרת להרגיש את זה כל רגע.
זה המקום, שבו אני על הרצפה ליד הרגלים שלו, ויודעת שאני במקום הכי בטוח בעולם. אדוני תמיד יודע מה הכי טוב בשבילי לפני שאגיד או אחשוב על זה. ואני נדהמת כל פעם מחדש איך הוא מחשב הכל כמה צעדים קדימה, כמה רחוק הוא רואה וכמה יש לי ללמוד ולהבין. ואין יום בו אני לא מודה לעולם הזה שכל כך זכיתי. זכיתי באדון הכי מתחשב, הכי דואג, הכי מבין. הכי הכי הכי טוב בעולם. אפילו לא יכולתי לדמיין שאזכה כל כך. בחיים לא הרגשתי כל כך בטוחה בעצמי ומאושרת. בחיים לא הייתי פתוחה עם עצמי כל כך, לא מסתירה מעצמי כלום ומקבלת הכל עם לב שלם. וכל דבר שאדוני אומר לי לעשות רק עושה אותי מאושרת יותר, כי אני בטוחה שכל דבר הוא לטובתי. 
אני מאוד מתגעגעת. 
וגם היום אני בטוחה בבחירה שלי.

קר בבית. אבל חם בלב. כל מחשבה על אדוני מחממת לי את הלב יותר ויותר. כל שיחה מלמדת אותי משהו, אני מחכה לכל הודעה ולא נפרדת מהטלפון. וחייבת תמיד להגיב. עוד משהו שלמדתי. לא ידעתי מה לענות להודעה שלו ומשום מה החלטתי שאפשר פשוט להתעלם. אני טעיתי ולא הבנתי נכון את ההוראה של אדוני, לא ידעתי מה לענות על זה ושתקתי. איזה החלטה חסרת מחשבה. להגיד משהו? לבקש כמה דקות לחשוב? תגובה כלשהי. אבל להתעלם? מה חשבתי לעצמי באותו רגע? לא ברור לי. טעיתי, הבנתי, אבל לא אכלתי את עצמי, כי ידעתי שיגיע העונש שיוריד את המתח ויעביר את הדף הזה. והפעם קיבלתי הודעה מאדוני: "יש לך 10 דקות לחשוב על 3 דרכים לפצות אותי." כמובן שלא קיבלתי אישור לשאול מה יכול להיות הכיוון. התיישבתי על הספה התחלתי לחשוב. אין לי הרבה זמן. אני צריכה להגיב מהר. כתבתי מה שהגיע לי לראש ראשון, אבל הייתי בטוחה שהוא ידחה את כל מה שהצעתי. כי כבר ידעתי את חלק מהתשובה, אבל לא הצלחתי לפתור את כל המשוואה. אני יודעת שכל מה שנותן עונג לאדוני זה שליטה. איך אני יכולה לפצות אותו? דחיתי כל רעיון חדש, כי אין שום דבר שאדוני יהנה ממנו יותר ממני. לא מסקס, לא מכל מגע פיזית ומשום דבר אחר שהגיע לי לראש. כי הוא צריך שליטה מוחלטת עלי. מה אני יכולה להציע עוד? כל דבר לפי החלטתו ובשליטתו המוחלטת. חוץ ממה שמוגדר כגבולות. ועל זה לא חשבתי בכלל. אבל שכחתי משהו שלא בדיוק גבול, אלא גבול לשימוש באופן סדיר. מתאים כפיצוי. קשה לי, אבל בהחלט משהו שאוכל לקבל עם לב שלם אם יהיה לי קצת זמן. וברגע שזה נסגר, הרגשתי הקלה. הבנתי שאני לא מפחדת יותר לטעות. זה לא אומר שאני לא מתבאסת על עצמי או לא כועסת על עצמי ברגע הראשון, אבל עכשיו אני יודעת לקבל את זה אחרת. לשחרר. ללמוד על הטעות ולהמשיך. ואני לא יודעת איך להסביר את ההקלה שהרגשתי באותו רגע. 

והיום התחיל לי פשוט מושלם. התעוררתי כמה דקות לפני שעון מעורר בגלל הודעה של אדוני. "כלבה. עומד לי." איזה בוקר מושלם! ביקשתי אישור לבוא ולמצוץ. וקיבלתי אותו. לא היה לי הרבה זמן. אני צריכה להתחיל לחפש פתרון לבקרים שלי. כי מאוד קשה לי לקום ולהתחיל לזוז. איחרתי בדקה ביציאה מהבית, בנוסף התחצפתי, כי מאוד נלחצתי בגלל הזמן ולא חשבתי לבקש הערכה, כי אדוני אמר שאין לו זמן. כבר הייתי מחוץ לבית וקיבלתי הוראה לחזור. מרוב רגש שהתפוצץ לי באותו רגע, התחלתי לבכות. לא כי התבאסתי כל כך אלא כי לא ידעתי ברגע הראשון איך להתמודד עם כל הרגשות. כי הרגשתי לא בסדר בגלל שהבנתי שבאמת התחצפתי. בנוסף התעצבנתי על עצמי שאני לא יכולתי להזדרז ולא לאחר וגם הייתי מלאת הוקרה לאדוני על השיעור. אז לקח לי שניה להבין מה עובר עלי ונרגעתי. ניסיתי להסביר את עצמי, אדוני בסבלנות רבה שוב הסביר לי הכל וברגע שהשלמתי עם הכל וחשבתי שאני בטוח לא אזכה לראות את אדוני הבוקר, קיבלתי הודעה "כנסי לאוטו". יצאתי מהבית במהירות הטיל. קצת פקקים של הבוקר והינה אני מתחת לבית שלו מחכה להוראות.   
החוויה שעברתי הייתה פשוט מדהימה. אז אני מול הדלת שולחת הודעה שהגעתי, עוצמת עיניים ומחכה. לא פותחת אותם עד שהוא לא מסיים להשתמש בי ומוציא מחוץ לדלת. הוא משך אותי פנימה לתוך הדירה, נעל את הדלת והעמיד אותי על הבירכיים. מסקנה של הבוקר: שפיך של אדוני- תחליף הכי טוב לקפה של הבוקר. לא פתחתי עיניים לא לרגע. וכל כך נהניתי להרגיש את אדוני, להרגיש את הריח של אדוני כל כך ממכר, להרגיש את הזין הענק של אדוני בפה ולהיות הכי מאושרת בעולם למרות שאני לא יכולה לראות את אדוני. כי מביא לי אושר לדעת שאדוני שולט בכל דבר שרוצה, אם זה הראיה שלי ואם זה הגמירות שלי, או אם זה זמני הפנוי. אני יודעת שהוא נהנה מעצם העובדה שאני עושה מה שהוא אומר לעשות. ואני לומדת לבקש אישור על כל דבר, לומדת לדבר, לומדת לעשות הכל כדי להרגיש שליטה מלאה שלו. אני כבר למדתי שאדוני מעוניין רק בטוב עבורי ויכולה לסמוך עליו עם עיניים עצומות. אני מאמינה שאם אדוני מחליט משהו בשבילי, זה רק לטובתי ולצורך גדילה ושיפור.
לפעמים אני עדיין לא מאמינה לאושר שלי שזכיתי כל כך. כמה אדוני מתחשב, סבלני, מפנק ומחבק. כל שיחה איתו רק מחזקת אותי, מביאה לי מלא בטחון והבנה. ואני רוצה להמשיך להתמסר כל כולי לאדוני ולהמשיך להודות על כל רגע שאני זוכה להיות חלק מהחיים שלו. 
וגם היום אני בטוחה בבחירה שלי.  

בימים האחרונים אני חושבת הרבה על חיי יום יום שלי. על העתיד. על התנהלות מול העולם. ויש לי כמה מחשבות.מאז שפגשתי את אדוני, התחלתי להסתכל על העולם אחרת. 
עכשיו אני מסתכלת אחורה ומבינה הרבה דברים. ורק עכשיו אני מסוגלת לסדר את זה בראש ולהגיד את זה לעצמי. תקופה ארוכה גדלתי בבועה שלא היה לי איך לצאת ממנה. ראיתי רק מה שהיה מותר לי לראות ועשיתי רק מה שהיה מותר לי לעשות. אחרי שברחתי מהכלא הזה, בניתי מערכת יחסים שידעתי לבנות, שלימדו אותי. להיות אישה טובה, לקום ולעשות לו ארוחת בוקר למרות שאני צריכה להתעורר רק עוד 3 שעות, לסדר, לנקות, לענג, לעבוד ולעשות הכל כדי שהוא ירגיש תמיד המלך של הבית. וכל מה שביקשתי חזרה, זה יחס. כי אני אישה עמצאית ויודעת להסתדר ולהשיג כל דבר שאני רוצה לבד, ולא צריכה עזרה של אף אחד. לא צריכה וגם לא יודעת לקבל אותה. עם הזמן הפסקתי לקבל את היחס הזה, התחלתי לעבוד לכיוון אחד. המשכתי להשקיע, לנסות להיות מעניינת, לעשות מה שהוא אוהב ולעבוד עם עצמי לטובתו. בכל המירוץ אחרי היחס הזה, שכחתי למה אני עושה את זה. שכחתי את הדבר הכי חשוב. שכחתי את עצמי. למרות שכל הזמן חשבתי שעבדתי לטובתי, בסוף הפסדתי לעצמי. כל הזמן רצתי, כיביתי שריפות וניסיתי על הדרך להישאר אישה למופת. למזל של כל האנושות יש לכל אחד רגעים בהם אתה מבין הכל. לא הכל אתה מסוגל לעכל באותו רגע, אבל את הדברים החשובים אתה מבין בשניה הראשונה. 
ככה אני נזכרתי בעצמי. והבנתי שאהבתי את רוב הדברים שעשיתי בשבילו. אהבתי להרגיש אישה חלשה לידו. רק לא הייתי עם בן אדם הנכון. לא עם אותו אחד, שיבין ויתן לי להרגיש כל רגע בחיים כמה אני חשובה לעצמי, כמה אני שלמה עם עצמי ושוקלת כל צעד קודם כל בהתחשב בעצמי. שיתן לי להתמסר לו ולהישאר שלמה. לא יתן לשקוע בתוך אחר אלא יחזק. 
היה לי קשה להכריז בפני עצמי שאני אוהבת לחיות עם עצמי ולא רואה את עצמי  מחלקת את המיטה שלי עם מישהו אחר, אבל רואה את עצמי מתמסרת עם כל הלב למישהו שיודע לקבל אותי. 
אני אוהבת את השקט שלי ואת העצמאות שלי ולא רואה את עצמי יותר מבזבזת את הזמן או פוגעת בלימודים/עבודה בגלל מישהו אחר, אבל רואה את עצמי טוב מאוד מקדישה את כל זמני הפני למישהו שיודע להעריך את זה. 
אני אוהבת את ההרגשה שסוף סוף אני שלמה עם עצמי ועושה מה שעושה לי טוב ולא רואה את עצמי יותר עושה משהו נגד רצוני, אבל רואה טוב מאוד כמה אני פתוחה לגלות דברים חדשים ולנסות עם מישהו שיודע להראות את הדרך.
אני אוהבת את כל הרגשות שבתוכי ולא מוכנה יותר לבזבז את כל האושר הפנימי שלי, אבל בהחלט מוכנה להיפתח ולהראות את כל הרגש שבי למישהו שיודע לקבל אותו. 
ואחרי שהכרזתי בזה, אחרי שהבנתי שאני לא צריכה שום מערכת יחסים כדי להיות שלמה, אחרי שלמדתי לחיות עם עצמי ואמרתי שאני מוכנה להיות עם עצמי ולהשתפר לטובת עצמי, פגשתי את אדוני. אחרי שהבנתי מה אני רוצה, קיבלתי בדיוק מה שרציתי. ואין לי מילים להסביר כמה אני מודה לאדוני על זה שהראה לי שאני לא צריכה לפחד, שאני צריכה להרגיש שלמה ומאושרת. 
עוברת לי צמרמורת בכל הגוף כשאני חושבת על אדוני. אני יכולה סוף סוף לתת את כל החום שבי ולא לפחד שלא יקבלו אותו. ואין הרגשה יותר טובה מזאת בחיים.
גם היום אני בטוחה בבחירה שלי.

אז הבאתי ביד היום באוטו. ברחוב. מתחת לבית שלו. 

אבל אני אתחיל מהתחלה. 
יום שישי רגוע וקריר. פיספסתי את הלימודים, קמתי מאוחר ובשקט שלי התארגנתי לסידורים. כל היום רק חשבתי על זה שהיום יום שישי ויש סיכוי שאני אזכה לראות את אדוני. חלמתי על זה. פרחתי כל היום, שרתי באוטו, חייכתי ברחוב לאנשים והייתי במצב רוח מעולה כל היום רק מהמחשבה הזאת. 
איכשהו הצלחתי לשרוד עד הערב. התאמנתי למצוץ עם דילדו שלי (שזה כבר נכנס לשגרה יומית), סיימתי את הלימודים ורק חיכיתי להודעה מאדוני. והינה! עוד 20 דקות להיות מתחת לבית שלו. משימה לא פשוטה בכלל האמת. 14 דקות נסיעה בדרך כלל לפי וויז ואני בבית בפיג'מה. אבל בכל זאת הצלחתי. חניתי בתחילת הרחוב וחיכיתי להוראות. 
"תתחילי להביא ביד". זאת ההדועה שקיבלתי. רגע. איך? אני באוטו באמצע רחוב מתחת לבית מגורים רב קומות. בטוח רואים אותי. איך אני אעשה את זה? אבל שניה אחרי הפחד עבר. מה יכול להיות כבר? ובאותו רגע כל כך נדלקתי! 
באוטו מנגן Pink Floyd, מטפטף גשם, עוברים רכבים, מישהו מסדר את השולחן אחרי ארוחת שבת בחלון מולי, ואני מביאה ביד באוטו. ואו! הייתי כל כך חרמנית... "אפשר בבקשה לגמור?" מסתובב לי בראש ואני כבר לוקחת את הטלפון לשלוח את ההודעה ופתאום באים אנשים לכיוון האוטו שלי. אופסי. ביקשתי אישור לעצור לכמה דקות עד שהם יכנסו לרכב ליד ויסעו. המשכתי לשבת עם היד בתוך התחתונים. כל היד רטובה.ואני רק מחכה שהם יעזבו. הייתי כל כך קרובה. שיט. סוף סוף הם נסעו. הרגיש לי כאילו נצח. קיבלתי אישור להמשיך. להמשיך וכמובן לשלוח הודעה קולית כשאני גומרת. 2 דקות אחרי שהמשכתי כבר ביקשתי אישור לגמור. כל כך נדלקתי שהייתי כבר שניה לפני לגמור. אבל לא. אין אישור. להחזיק. אני מחכה עוד קצת. נראה לי שוב כמו נצח. עוד תנועה אחת לא זהירה ואני אגמור. אבל אסור. אני צריכה להחזיק. להמשיך להיות על הקצה. לא לתת לזה לרדת ולא להתפרץ. אני חייבת להגיד שזה מאוד קשה. במיוחד כשאני באוטו מתחת לבית שלו. וכל כך התגעגעתי. אני רועדת מחרמנות והתרגשות. "יכולה לגמור". יייששש! עוד דקה וההקלטה נשלחה. זה היה כיף כל כך. היה מאוד מוזר להביא ביד לבד באוטו, אבל התברר שזאת חוויה לא נורמלית. גמרתי וחיכיתי להוראות. 
אז אני יוצאת מהאוטו, מגיעה לדלת, מבקשת אישור להיכנס. 
אחרי שנכנסתי, נועלת את הדלת, מורידה את הנעליים ומעיל, יורדת על ארבע ומגיעה ככה לחדר שינה. מוצצת, בולעת וחוזרת על ארבע חזרה בלי להוציא מילה. מתלבשת ויוצאת. 
קיבלתי הוראה לכתוב הכל מחדש. כל מה שאני צריכה לעשות לפני שאקבל אישור לצאת מהאוטו. וכמעט חזרתי הביתה. מרוב ההתרגשות במקום קודם כל לענות "ברור" ואז להתחיל לבצע, ישר התחלתי לכתוב. שיט. לא. למה? אבל אדוני כל כך מפנק... הוא ידע שחיכיתי לזה הרבה ונתן לי 2 דקות להתאפס על עצמי.
נשימות עמוקות. "נשמה, תתאפסי על עצמך. כל כך חלמת על הרגע שתירדי שוב על בירכיים מולו, לרגע שתתפסי את מבט הזה, לרגע שתרגישי את הידיים החזקות שלו וככה את מתנהגת עכשיו? כאילו זה יום ראשון שאת מכירה את האדון."   
נשימות עמוקות. שלחתי הודעה שהתאפסתי. לקח לי 3 פעמים לרשום נכון כל מה שהולך להיות בגלל השגיות כתיב. מרוב ההתרגשות רעדו לי הידיים וכל פעם טעיתי. מפעם שלישית סוף סוף הצלחתי קצת להירגע ולרשום הכל נכון. קיבלתי אישור לצאת מהאוטו. והינה אני שוב מול הדלת שלו. רועדת ומתרגשת כמו בפעם ראשונה. זה תמיד מאוד מרגש למרות שאני יודעת בדיוק מה הולך להיות. אני מתרגשת לראות את אדוני, מתרגשת כי זכיתי שוב, כי אדוני החליט לתת לי לראות אותו, לשרת אותו, להרגיש חור לשפיך שלו, כמו שאני אוהבת. אני עומדת מול הדלת ומישהו עולה במדרגות. עוד לא קיבלתי אישור להיכנס. וזה מדליק אותי עוד יותר. כאילו מי שיעבור בטוח יבין למה אני עומדת ככה בלי להיכנס. עובר לידי גבר, דופק לי מבט וממשיך לעבור לאט. הסתכלתי לו בעיניים, הוא הוריד את המבט ומהיר לעזוב. שמעתי את הדפיקות לב שלי באוזניים באותו רגע. מגיעה ההודעה. אפשר להיכנס. 
אני נכנסת ועושה הכל לפי ההוראות. נועלת את הדלת, מורידה את הנעליים ומעיל ויורדת על ארבע בכניסה לחדר שינה. והינה בא הרגע שבו אני שוכחת את עצמי וכל העולם סביבי נעלם. רגע שבו אני רואה את אדוני. מתקרבת. מסתכלת על הזין היפה והענק שלו. נראה לי שהג'נס שלי רטוב עד כדי כך שאפשר לראות את זה מאחורה. אני לא אומרת כלום, ישר מתחילה למצוץ. כמה התגעגעתי...
אני לא לקחתי בחשבון שהזין של אדוני הרבה יותר עבה מהדילדו שלי, לכן כל מה למדתי בבית לא בהכרח הצלחתי לעשות גם הפעם, אבל אני משתפרת. 
הוא יושב על הקצה של המיטה ואני מולו על ארבע עם הזין שלו בפה. מושלם. הייתי מוכנה לחיות ככה 24/7. כל שניה עוברת לי במהירות האור ונמשכת אינסוף באותו זמן. שום דבר לא קיים סביבי יותר. ואני הכי מאושרת בעולם עם הזין שלו בפה. אני מסתכלת מלעלה, הוא יושב עם הטלפון ואוזניות. כל כך רציני, כל כך מחרמן, יפה ומושך. מספיק לי חצי מבט שלו כדי שתתחיל לי סחרחורת. את הסטירות שלו אני מרגישה עד עכשיו וזה מעלה לי חיוך. הינה בא הרגע. אדוני גומר ואני בולעת הכל. כולי אושר, לא רוצה לפספס טיפה אחת. מורידה את הראש, מסתובבת ויוצאת על ארבע מהחדר. נעליים, מעיל ויוצאת. אני מנסה לנשום ובקושי מצליחה מרוב חרמנות. ואו. 
אני יורדת לאוטו ומחכה לאישור לחזור הביתה. מנסה לגלגל סיגריה ושוב בקושי יוצא לי. למה אני לא לומדת? צריך לגלגל מראש, כי אני ממשיכה לרעוד מרוב רגשות עוד 5 דקות לפחות אחרי שיוצאת. 
"איך היה לך?" אדוני תמיד דואג לי. חשוב לו שארגיש טוב, חשוב לו לדעת מה אהבתי פחות ומה אהבתי יותר. חשוב לו לדעת שאני מרגישה בנוח עם כל מה שהולך וחשוב לי לחלוק ולהגיד. אני יושבת באוטו ומחייכת לטלפון. איך היה יכול להיות משהו שפחות אהבתי? זכיתי לראות את אדוני, זכיתי להיות חור לשפיך שלו, זכיתי לגמור גם. ערב מושלם וסוף שבוע מעולה. 
אני עד כדי כך חרמנית שאני מרגישה כל תא בגוף שלי צועק על זה. אני חולמת כל יום, ולא מצליחה לעצור את עצמי לא לרגע, על הזין של אדוני, על הרגע שארגיש אותו בתוכי. חולמת על השניה הראשונה, על הרגע של כאב, ואני בטוחה שיכאב לי בהתחלה, כי הזין של אדוני ענק, חולמת על פעם ראשונה שארגיש את כולו בתוכי עד הסוף... אני רוצה לצלם את הרגע הזה בזיכרון ולא לשכוח אותו אף פעם. לא לשכוח את ההרגשה הזאת ואת הרגע של אושר אינסופי. 
אני תמיד מתגעגעת כשאני לא ליד אדוני. וגם עכשיו בלילה בבית לבד אני חושבת על פעם הבא שאזכה לראות אותו. מפנטזת מה יהיה, חוזרת על זיכרונות בראש, נזכרת באש בעיניים שלו, בהרגשה של רוגע ושקט לידו.
אדוני מביא לי אור לחיים. אור ואושר. אני מרגישה במקום הנכון. היום אני יותר חזקה מאתמול. וככה יהיה כל יום.
וגם היום אני בטוחה בבחירה שלי.

בימים אחרונים אני חושבת הרבה על עונש. 
מה זה עונש? מה הוא נותן? איך משפיע עלי כל עונש שאני מקבלת מאדוני? 
לדעתי הכל מתחיל ב"סליחה". אבל להגיד סליחה לא מספיק. לא מספיק בשבילי. לרוב ,כשאנחנו אומרים "סליחה", אנחנו מתכוונים ל"כן,התנהגתי לא נכון, לא צריך לכעוס, ברור לי שעשיתי משהו לא נכון ואני מרגישה אשמה." בעצם אנחנו מבקשים לשנות את היחס עלינו, להבין, ולא מתכוונים להשתנות ולא לחזור על אותה טעות. בשבילי להגיד "סליחה" לא מספיק. אם הבנתי שטעיתי, אמרתי סליחה, אני תמיד מחכה לעונש. מחילה בעצמה לא משחררת את רגשות האשמה ובשביל זה מגיע העונש. הוא זה שנותן שחרור. הוא זה שעוזר לי להבין ולהפנים. ללמוד ולזכור. עונש בונה לי אסוציאציות במוח. פעם הבא המוח שלי יעצור אותי רגע לפני. כי למדתי לא לחזור על אותה טועות, ולא סתם ביקשתי סליחה והמשכתי. עונש הוא הדרך שאדוני נותן לי לעבור כדי ללמוד, ולא להתרכז במחשבה "טעיתי ואני לא בסדר". אז נכון שטעיתי, זה בסדר, זה אנושי. לכן קיים עונש. לעזור לי להשתפר, ללמוד, לגדול ולהרגיש טוב. 
לקבל עונש מאדוני זאת ההזדמנות ללמוד בשבילי קודם כל. להרגיש את המקום שלי, להבין איך צריך להתנהג בפעם הבא ,לחשוב פעמיים לפני שאני עושה משהו ולתת ללחץ לרדת.
קראתי לאחרונה בכמה מקומות שאם עונש לא פיזי, הוא לא שווה כלום. אומנם לא חוויתי עד עכשיו עונש פיזי, חד משמעית אני יכולה להגיד שכל עונש שאני מקבלת מאדוני, נכנס לי טוב מאוד לראש. מפעם לפעם אני לומדת לקבל, לעקוב אחרי המחשבות שלי, להבין איך אני מתנהגת ומה אני חושבת תוך כדי שעוברת את העונש. תמיד בהתחלה זה עצבים. תמיד. אני מתעצבנת על עצמי, מתחילה לחשוב למה עשיתי את זה, כועסת על עצמי, כי יכולתי למנוע את זה. אחר כך מגיע שלב הבא. אני מקבלת את הטעות שעשיתי, מקבלת את עצמי מחדש אחרי שהבנתי מה קרה ומה גרם לי לכך. ובשלב אחרון אני נהיית שמחה ומאושרת, מסיימת את העונש בלב שלם שמתמלא בהוקרה לאדוני. מדהים כל פעם מחדש להרגיש הקלה. לשחרר ושוב להזכיר לעצמי שאני בן אדם ולטעות זה טבעי. 
עונש מוריד מתח. נותן לשחרר ולא להתמקד ברגשות שליליים, ולא לשמור אותם בפנים. מאפשר לעבור האלה. לגדול. ללמוד. להבין.    
אני הבנתי שבשבילי עונש הוא מתנה. ואני זוכה בו בדיוק כמו שזוכה בכל דבר אחר. אני לא מפחדת לקבל עונש, לא נמנעת ממנו. אני רוצה לקבל אותו, רוצה ללמוד, רוצה לגדול בעזרתו ולהתחזק. אני רוצה לטעות ולגלות דברים חדשים. לא לעמוד במקום אחד ולפחד לזוז, לפחד לדבר או להגיב. ממש לא. 
אם לא טועים- לא לומדים. כלל מאוד פשוט ומאוד חשוב.
בהתחלה פחדתי לטעות ופחדתי לקבל עונש, כי מבחינתי זה היה משהו לא טוב. זה היה אומר לי שאני לא בסדר, אני לא טובה, לא מתנהגת בהתאם ומגיע לי. אבל אדוני לימד אותי אחרת. ובזכותו אני לא מפחדת לטעות יותר. לא מפחדת ללמוד על הטעויות יום יום. לומדת לקבל אותם ואת עצמי עם כל מה שיש בתוכי. למדתי לשחרר ולקבל את זה שאני לא מושלמת, שכולם טועים וזה בסדר. 
זה בסדר לא להיות תמיד בסדר.
אני לא כתבתי על זה, כי לא הייתי שלמה עם עצמי להוציא את זה, אבל כרגע אני יכולה לדבר על זה, כי זה רק חיזק אותי. 
בפעם הראשונה שאדוני הסביר לי את כל המשמעות של טעות ואמר לי שהוא לא מצפה ממני להיות מושלמת ורוצה שאני אלמד על הטעויות שלי, הרגשתי שחרור שלא הרגשתי בחיים. לא ידעתי איך להתמודד עם כל הרגשות שעוברות עלי באותו רגע. ישבתי ובכיתי. כי נתתי לעצמי לשחרר את כל הכאב וסבל מכל הטעויות שישבו בי כל כך עמוק. פעם ראשונה בחיים שמעתי ממישהו שהוא לא רוצה אותי מושלמת אלא רוצה אותי כמו שאני. פעם ראשונה אמרו לי שאני צריכה לטעות וזה מהלך שאני חייבת לעבור. להפסיק לפחד מצעד לא נכון. ולשחרר. לשחרר את כל הכאב של כל הטעויות. ולהבין שאת העונש אליהם כבר קיבלתי. אם זה דרך מעשים או דרך מחשבות של עצמי. ולא קרה כלום. העולם לא קרס. 
אז ישבתי ובכיתי כמו ילדה קטנה. לא יכולתי לעצור. דמעות של שחרור. בחיים לא הרגשתי הקלה כזאת. כי הבנתי כמה נזק גרמתי לעצמי בגלל שלא ידעתי לשחרר. בגלל שניסיתי לא לטעות. בגלל שרציתי להיות מושלמת. רציתי, אך אף פעם לא הצלחתי. כי אף אחד לא מושלם. ואת זה לא הייתי לוקחת בחשבון. זה היה החינוך שלי. להיות מצטיינת. להיות ילדה הכי טובה להורים, נכדה הכי טובה לסבתא, סטודנטית הכי טובה בלימודים, בת זוג מושלמת שמספיקה כל דבר בחיים ועושה כל מה שירצו ממנה ואפילו מעבר. וברגע שהבנתי שזאת לא אני, התהפך לי כל העולם. התהפך לטובה. אני לא אוכלת את עצמי יותר בגלל שלא מתקשרת לאמא כל יום. לא מרגישה אשמה אם לפעמים ביום חופש אני נשארת בבית בלי לבקר את סבתא. לא נלחמת עם עצמי במערכת יחסים כדי לרצות מעבר לרצוני. 
אז נכון. אני לא מושלמת. אבל זאת אני.דרך עונש שאדוני מחליט לתת לי אני לומדת את עצמי יותר ויותר. עונש הוא לא על הכאב וסבל. הוא על שחרור והבנה. 
ואני מודה לאדוני מכל הלב על השיעור הזה. על השחרור והחופש מרגשות אשמה. על שמחת חיים והקלה שקיבלתי.
אדוני מביא לי אור לחיים ורגשות שלא חוויתי עד עכשיו. ומדהים אותי כל יום מחדש כמה אדוני נותן לי. כמה הוא משקיע בי. כמה סבלני ומפנק הוא. וכמה זכיתי... 

וגם היום אני בטוחה בבחירה שלי. 

ימים עמוסים. תקופת מבחנים.
כדי קצת להוריד את הלחץ, אני מתחילה לפנטז על אדוני. להיזכר בכל שנייה שזכיתי להיות לידו. זה נותן לי כל כך הרבה כוח ואנרגיות. 

אני חייבת לציין שאני מאוד נהנית מהמהלך שעוברת בראש. בגלל שאין את כל הדברים מיותרים סביבי, חששות, זיוני שכל וכל השטויות של מערכת יחסים ונילית, אני לא אוכלת לעצמי את הראש, אלא עובדת עם עצמי. עוקבת אחרי מה שאני עושה, מנתחת את המחשבות שלי, את ההתנהגות, את התגובות ושיחות עם אנשים. חד משמעית התחלתי להיות יותר בטוחה בעצמי לאחרונה. אני שוב מסוגלת להסתכל לאנשים בעיניים, מסוגלת לדבר בביטחון ולא לפחד להביע את דעתי. 
אני לא זורמת עם מה שקורה לי בחיים כמו שהייתי עושה פעם. זאת לא הדרך שלי. אני חייבת להיות עם יד על הדופק. חייבת להבין באיזה מצב אני נמצאת, מה אני עושה נכון ומה לא נכון. אחרת אני מאבדת שליטה על רגשות, מחשבות, עצבים ועל החיים שלי בכללי. ואם אני לא מסוגלת לשלוט בעצמי, איך אוכל להעביר את השליטה במלואה לאדוני? 
אני לא עושה את כל המהלך בגלל אדוני אלא כי אדוני נתן לי שוב להיזכר מי אני ומה אני שווה. מה אני צריכה. ונתן לי את המקום הזה למחשבה. להוציא. לדבר עם עצמי. להבין מה קורה. לנתח את המהלך. 

אני כל כך מתבאסת שחורף עכשיו. אני לא אוהבת את כל הבגדים האלה, את הקור שחודר לעצמות ורצון לא לצאת משמיכת פוך. בא לי כבר קיץ. שמלות. אולי גם בלי תחתונים. אם ככה ירצה אדוני כמובן. בקיץ אני מרגישה יותר יפה. יותר חרמנית. יותר סקסית. לא שאני לא חרמנית עכשיו... אבל יותר קשה להוריד בגדים בתא שירותים בעבודה כדי לעשות תמונה, כי את חרמנית מוות עכשיו וחייבת לשלוח את התמונה עכשיו. לא משנה מה. אבל אני לא נותנת לקור ועצלנות להשפיע עלי ;) 

אני מאוד מתגעגעת. וכל היום חושבת על אדוני. מפנטזת, שוקעת בזיכרונות, מדמיינת לעצמי את הפעם הבאה שאזכה לראות אותו. ומתחרמנת יותר ויותר מיום ליום. ולמרות שאנחנו לא מדברים הרבה בימים אחרונים, אני כל הזמן מרגישה את התמיכה שלו, את הדאגה ואת השליטה של אדוני. לרגע אחת לא הרגשתי לבד עם אדוני. וזה מדהים. 
אני מלאת הוקרה על כל דבר שאדוני נותן לי, על כל שיעור, על כל רגש, על כל דבר חדש.
אתמול טעיתי ודיברתי לא יפה. וקיבלתי עונש. וכמה נהניתי לעקוב אחרי המחשבות של עצמי. כתבתי 50 פעם במחברת "אני מדברת בכבוד אל אדוני ואני תמיד זוכרת את מקומי". בהתחלה התעצבנתי קצת (על עצמי כמובן), אחר כך התחלתי להירגע, וכבר לקראת הסוף זה נכנס לי טוב טוב לראש, ישבתי וחייכתי בזמן שסיימתי לכתוב 10 שורות אחרונות. חייכתי, כי שמחתי לקבל את העונש. שמחתי פעם אחרי פעם לכתוב את זה ולהרגיש את המקום שלי. להבין שצורת הדיבור שלי הייתה ממש לא יפה ולא מכובדת. הרגשתי את זה יותר ויותר אחרי כל שורה שכתבתי. וראיתי את זה לפי הכתב גם. כמה שורות ראשונות היו ממש לא יפות, מלאות עצבים. ומשורה לשורה הכתב השתפר. נהיה יותר יפה ומשוחרר. ואת השורה האחרונה כתבתי עם כל ההבנה של זה ומלאת תודה. 

אין לי מילים לתאר כמה אני מודה לאדוני על כל מה שאני זוכה בו. בזכותו החיים שלי נראים כמו שרציתי. המחשבות שלי בכיוון הנכון. ואין לי בראש יותר מקום לדרמות. ובימים אחרונים התחלתי להבין עוד יותר כמה זה חשוב. ואני לא רוצה להפסיק לרגע להלל ולשבח את אדוני על כל רגע שזוכה לתשומת לב ולחום שלו. כל כך מרגיע, מעורר מרגשות ומשגע בו זמנית.

וגם היום אני בטוחה בבחירה שלי.      

היום תפסתי את עצמי במחשבה שלא הרגשתי היום סקסית. הרגשה מוזרה. מה זאת אומרת? אני הכי סקסית בעולם. כשהייתי בבית אחרי כל הסידורים, שוב ראיתי את הסרטונים שאדוני שלח לי לפני כמה ימים. FUCK. כמה זה יפה. פשוט מושלם.

וכמה התגעגעתי לאדוני. התגעגעתי לזין היפה והענק שלו. לכוח שאדוני משדר. התגעגעתי לרוגע ושקט שאני מרגישה לידו. לגל של רגושות שפשוט עוטף אותי ברגע שאני זוכה לראות את אדוני. כמה שאני מתרגשת כל פעם, רועדת מרוב התרגשות ולא מצליחה להירגע, כשנכנסת בדלת שלו. מסתובב לי הראש כל פעם שאני שומעת את הקול המחרמן שלו. אי אפשר לעמוד מולו על הברכיים ולא להיות רטובה עד הג'נס. אי אפשר לתאר כמה אני נדלקת רק מהמחשבה ששוב אוכל לזכות לראות את אדוני בקרוב, לשבת באוטו, לחכות להוראות, להיכנס לדירה שלו, לנעול את הדלת ולשכוח מהכל. ואי אפשר לתאר כמה אני מודה לאדוני על העולם כל כך קסום.

וגם היום אני בטוחה בבחירה שלי.

יום שישי ערב. אני בבית לבד, בשקט שלי, עם חתולים, כוס ויסקי (שקיבלתי אישור עליו כמובן) ומסך פתוח של טלפון. אני לא נותנת לטלטפון להירדם כדי לא לפספס הודעה. וחושבת. חושבת. חושבת.
כל היום אני מפנטזת מלא על אדוני. כמה עוד יש לי לגלות. כמה עוד פעמים אני אתמלא עד אינסוף בהוקרה לאדוני. כמה עוד יש לי ללמוד. ולהודות אינסוף לאדוני על כל יום. וזה עושה אותי מאושרת עד השמיים.

זה הרבה יותר מסקס. מגמירה. מעונג של מגע. זה לעמוד מולו ערומה נפשית. ולא לפחד. כל הזמן לרצות להשתפר. להישרף מבפנים, אבל לעבור על המחסומים בראש. לדבר על מה שפחדת לחשוב אפילו עם עצמך בלילה לפני שינה. לרצות להתמסר ולהרגיש את השליטה שלו. לשכוח מכל העולם לידו. לדעתי אי אפשר להסביר את כל העומק של זה.

וגם היום אני בטוחה בבחירה שלי.

אני מאוד אוהבת את העצמאות שלי. לגור לבד, להיכנס למיטה ולהתעורר בבוקר לבד, לחזור בערב לשקט שלי, לעשות קניות לבד, לסדר את הבית מתי שבא לי ולבשל רק אם בא לי. אוהבת להתמודד לבד עם בעיות ולהילחם בכוחות עצמי. אני מאוד חזקה. ולא צריכה מישהו ש"יסדר לי את החיים", כמו שאמא כל הזמן אומרת לי. חשוב לי שיקבלו אותי כמו שאני ויעריכו. וכל כך כיף שיש מישהו שמבין את זה ורק מעוניין בטוב עבורי. שהוא שלם עם עצמו.

לכן אני כל כך נהנית להתמסר לו. להרגיש את השליטה ואת הכוח שלו. לעשות כל מה שהוא אומר ולבקש אישור על כל דבר. אני יודעת שהוא דואג לי, שאכפת לו וחשוב לו שארגיש טוב עם עצמי. וכל מה שאני יכולה להחזיר לו על ההרגשה המדהימה שאני חווה בזכותו, זאת התמסרות מלאה מצידי. מדהים אותי כל יום מחדש.

וגם היום אני בטוחה בבחירה שלי.