בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מנסה ומתנסה

אני מנסה ומתנסה.
לא בטוחה שזה המקום שלי. יותר נכון, בטוחה שזה לא המקום שלי.
אני לא שולטת, גם לא ממש נשלטת - תלוי את מי שואלים.
מה אני עושה פה? באתי בעקבות חבר. יותר נכון, חשבתי שהוא חבר, אבל לומדים מהחיים כל החיים.
הבלוג - זה כי אני מהרהרת (לפעמים יותר מידי) ואולי תגובות יעזרו לי להבין, לעשות סדר במחשבות.
חשוב מאוד - אני לא מחפשת. רק כותבת.


© כל הזכויות שמורות ©
לפני חודשיים. 19 בספטמבר 2024 בשעה 4:19

 

לא באמת היכרנו.  

לא היכרנו על אמת. 

היכרות מהרשתות החברתיות דרך חברים משותפים.

אהבתי את הלוק שלו.

את הראש שלו.

את השנינות שלו.

את ההומור שלו.

תמיד צפיתי מהצד ואהבתי כל מה שראיתי אבל לא עשיתי עם זה כלום.  

נפגשנו לראשונה פנים מול פנים באירוע של החברים. 

יצא שישבנו בשולחן אחד. 

יצא שישבתי לידו. 

יצא שפטפטנו וצחקנו כל האירוע כאילו שאנחנו מכרים ותיקים. 

יצא שאת הקינוחים כבר אכלנו ביחד מאותה הצלחת. 

בסוף האירוע נפרדתי לשלום מכולם וגם ממנו כמובן. 

הוא לחץ את ידי (אני זוכרת את הרגע הזה במדויק. איפה עמדנו, על מה הוא נשען, מה הוא לבש ומה הוא אמר).

להתראות … (את המשך המשפט אינני יכולה לפרט).

חייכתי, חיבקתי, נפרדתי ויצאתי לדרכי. 

כעבור מס׳ דקות של נסיעה זה הבזיק לי. 

המתוק הזה התחיל איתי. 

מה שהוא אמר היה אשכרה נסיון ליצור איזושהי התחלה. 

ואני כה סתומה, לא קלטתי. לא הבנתי. לא חשתי.  רק נפרדתי. 

כעבור יום או יומיים או יותר, החלטתי לעשות מעשה בכדי להבין שלא טעיתי.  

הצעתי חברות והנה אנחנו מדברים.  

המשפט הראשון שלו אליי היה:

נעמי, את קראש שלי כבר המון זמן, עוד לפני שהתגרשתי. 

באירוע סימנתי לך, אמרתי משהו ואת לא התייחסת. פשוט הלכת.  

וואיי דה מיו איזה סתומה יצאתי, איך פספסתי.

שעות רבות של שיחות, של השלמת פערים מכל השנים (!) שמסתבר ששנינו שמנו עין זו על זה על זו ולא העזנו (היו לנו את כל הסיבות הנכונות). 

מפה לשם, מאז הוא קורא לי: הקראש שלי. 

אני מסמיקה בכל פעם מחדש.

נהנית מזה בכל פעם מחדש.

בפגישה הראשונה שלנו לאחר האירוע, התרגשנו כל כך.

כשהגיע הרגע, הוא היה למרגלותיי ויצא שכיוונתי את ראשו בדיוק למקום בו רציתי אותו.

הוא הסתכל עליי מלמטה.

זוכרת את התמונה היפהפייה  הזו:

הרגליים שלי היו מעין מסגרת חלקית, מתוכה הציצה בלורית קוצנית, התרוממה מעט ועיניו הביטו בי מלמטה.

תמונה מדהימה.

מאז הוא לא מפסיק לשאול מתי אכוון אותו שוב. 

זה מביך אותי אבל מזכיר לי את התמונה היפהפייה.

אילו ידעתי לצייר ואפילו רק לשרבט את התמונה, הייתי קוראת לה ״קראש״ ותולה אותה על הקיר בחדר השינה.

לפני חודשיים. 18 בספטמבר 2024 בשעה 17:55

זה הגיוני שאני אוהבת ריאיונות עבודה?

שאני אוהבת וועדות קבלה?

כשאני המרואיינת כמובן. 

הולכת בלי חשש, בלי התרגשות יתרה. 

מביאה את חכמתי, כפי שהעידה המנהלת הנוכחית שלי. 

אני אשכרה אוהבת את זה.  

 

לפני חודשיים. 17 בספטמבר 2024 בשעה 4:16

וואוו איזה מופע מרהיב של זריחה היה הבוקר. 

החלונות היו פתוחים לרווחה. 

האדום אדום שטף את עיניי על הבוקר מעל העיירה.

מראה משובב נפש.

התעכבתי ביציאה מהבית בכדי לצלם, לא יכולתי לעצור. 

 

לפני חודשיים. 16 בספטמבר 2024 בשעה 9:57

מתי הרגשת אישה היום?  

שאלה יפה.  

באחד הפודקאסטים שאני מאזינה להם, עלתה השאלה.

מאז, בכל יום אני שואלת את עצמי ומוצאת תשובה, גם אם צריכה לחשוב היטב ולחפש רגע כזה ביום.  

שאלה מקסימה. 

 

לפני חודשיים. 14 בספטמבר 2024 בשעה 8:01

אל תוותרי על המחשבות שלך. הן שלך.  

אל תוותרי על העקרונות שלך. זכותך. 

אל תוותרי על מה שאת רוצה. רצונך כבודך.

אל תתני לאף אחד לשחק לך במוח. זה לא גן שעשועים.

אל תתני לאף אחד ללמד אותך על עצמך. כאילו דא.  

אל תתני לאף אחד לשנות אותך. הייתי,הבנתי,ברחתי.

תהיי שלמה עם עצמך.  אני מי שאני וטוב לי איתי. 

תהיי את מי שאת.  זוט עני. 

כשיש ספק, אין ספק. אין יוצא מהכלל (הזה).

תזכרי ואל תשכחי. תמיד. פשוט אל…


I bang my own drum
Some think it's noise, I think it's pretty

 

 

 

 

לפני חודשיים. 14 בספטמבר 2024 בשעה 7:04
לפני חודשיים. 12 בספטמבר 2024 בשעה 5:44

זה שלבשתי מנומר היום 

מעיד על כך שקמתי חייתית וחרמנית?

או

זה שקמתי חייתית וחרמנית (בתת מודע)

גרם לי ללבוש מנומר?

או

שהלבוש המנומר 

יצר את החייתיות והחרמנות בתוכי?

 

לא משנה מה התשובה 

הוא פשוט יודע לומר את המילים הנכונות תמיד

״את סקסית ברמות אחרות״…

מה עוד אישה צריכה? (הרבה, אבל זו התחלה טובה)

לפני חודשיים. 11 בספטמבר 2024 בשעה 18:47

לא יכולה לרוץ

באסה

הכרחתי את עצמי לצאת להליכה במקום 

באסה 

הליכה מרגישה לי סתמית 

ריצה אני אוהבת  

אבל לא יכולה לרוץ

אז יאללה 

הליכה 

פודקאסט חדש באוזניים

מעניין ומצחיק  

אני  הולכת וצוחקת

בשקט כזה עמוק בִּפְנִים

רק החיוך נפרש על הַפָּנִים 

עד שלא יכולה יותר

מתפוצצת מצחוק בקול רם

הלכתי וצחקתי

אני גרה בעיירה

אנשים הסתכלו עליי

בטח נראיתי להם מוזרה 

אותי זה רק הצחיק יותר

וואללה זה היה משחרר

כמה טוב שיצאתי 

השתחררתי

 

בלובי הצטלמתי אדומה מזיעה ומחויכת.  

שלחתי לו. הוא אוהב אותי מיוזעת. 

שידע מה הוא מפסיד כשהוא נוסע כ״כ רחוק.

 

 

לפני חודשיים. 11 בספטמבר 2024 בשעה 14:36

יש את אלה עם הפרעת קשב וריכוז, אני עם הפרעת אסוציאציות. כמעט כל דבר, מילה, שיר, סיפור, אגדה… מוביל אותי למשהו משלי, שקרה, שרציתי, שאהבתי…

 

באחד הפוסטים כשרשמתי את המילה עפתי, הופיע לי תיקון ״יפתח״.

יפתח היה נער שאפשר לומר התאהבתי בו וגם הוא בי, מבלי להיות בכלל בקשר רומנטי.

רק שאני הייתי קצת יותר מנערה.  

הוא היה יפה תואר. 

גם אני דאז הייתי שונה. 

בחלוף השנים, זה מס׳ עשורים, נזכרתי בו והפעלתי את כישוריי החקרניים והצלחתי לאתר אותו. גיליתי שהוא כל כך שונה ממה שהכרתי וזכרתי. 

בסיפור הזה כדאי להסתפק ולהישאר עם הזיכרון המתוק.

 

יש עוד בחור, בעצם כבר איש, שאני נזכרת בו מפעם לפעם.

איפה לא חיפשתי, איפה לא חפרתי ולא מצאתי.

לפעמים חושבת לעצמי שמאוד הייתי רוצה לדעת מה מצבו כיום, להיות בקשר איתו. היתה לנו הזדמנות כזו בעבר הרחוק והיא חלפה.  הייתי צעירה ולא הבנתי קודים מסוימים. תמימה כזו, נו…

את השירים שהוא כתב עליי, את התמונות שהוא צילם אותי, את המתנות הקטנות השלכתי במעבר האחרון. 

יש מצב שאני מצטערת על כך אבל אין הרבה מה לעשות.

גם בסיפור הזה צריכה להסתפק ולהישאר עם הזיכרון המתוק.  

מעניין אם יש אי שם מישהו שנזכר בי ומחפש אותי, לראות מה נהיה.

לפני חודשיים. 10 בספטמבר 2024 בשעה 4:24

מילים מילים מילים 

קפץ לי השיר לראש כשחשבתי על אותו אחד שדיבר ודיבר, הפליא במילותיו ואיכזב במעשיו.

כ״כ חבל שיש כאלה שלא חושבים ובטח לא מתארים לעצמם עד כמה הם מעמיקים את חוסר האמון בין אנשים. 

מילים מילים מילים

בלב בלה בלה 

 

מכל מלמדיי השכלתי ומכל מחרטטיי עוד יותר.