לא באמת היכרנו.
לא היכרנו על אמת.
היכרות מהרשתות החברתיות דרך חברים משותפים.
אהבתי את הלוק שלו.
את הראש שלו.
את השנינות שלו.
את ההומור שלו.
תמיד צפיתי מהצד ואהבתי כל מה שראיתי אבל לא עשיתי עם זה כלום.
נפגשנו לראשונה פנים מול פנים באירוע של החברים.
יצא שישבנו בשולחן אחד.
יצא שישבתי לידו.
יצא שפטפטנו וצחקנו כל האירוע כאילו שאנחנו מכרים ותיקים.
יצא שאת הקינוחים כבר אכלנו ביחד מאותה הצלחת.
בסוף האירוע נפרדתי לשלום מכולם וגם ממנו כמובן.
הוא לחץ את ידי (אני זוכרת את הרגע הזה במדויק. איפה עמדנו, על מה הוא נשען, מה הוא לבש ומה הוא אמר).
להתראות … (את המשך המשפט אינני יכולה לפרט).
חייכתי, חיבקתי, נפרדתי ויצאתי לדרכי.
כעבור מס׳ דקות של נסיעה זה הבזיק לי.
המתוק הזה התחיל איתי.
מה שהוא אמר היה אשכרה נסיון ליצור איזושהי התחלה.
ואני כה סתומה, לא קלטתי. לא הבנתי. לא חשתי. רק נפרדתי.
כעבור יום או יומיים או יותר, החלטתי לעשות מעשה בכדי להבין שלא טעיתי.
הצעתי חברות והנה אנחנו מדברים.
המשפט הראשון שלו אליי היה:
נעמי, את קראש שלי כבר המון זמן, עוד לפני שהתגרשתי.
באירוע סימנתי לך, אמרתי משהו ואת לא התייחסת. פשוט הלכת.
וואיי דה מיו איזה סתומה יצאתי, איך פספסתי.
שעות רבות של שיחות, של השלמת פערים מכל השנים (!) שמסתבר ששנינו שמנו עין זו על זה על זו ולא העזנו (היו לנו את כל הסיבות הנכונות).
מפה לשם, מאז הוא קורא לי: הקראש שלי.
אני מסמיקה בכל פעם מחדש.
נהנית מזה בכל פעם מחדש.
בפגישה הראשונה שלנו לאחר האירוע, התרגשנו כל כך.
כשהגיע הרגע, הוא היה למרגלותיי ויצא שכיוונתי את ראשו בדיוק למקום בו רציתי אותו.
הוא הסתכל עליי מלמטה.
זוכרת את התמונה היפהפייה הזו:
הרגליים שלי היו מעין מסגרת חלקית, מתוכה הציצה בלורית קוצנית, התרוממה מעט ועיניו הביטו בי מלמטה.
תמונה מדהימה.
מאז הוא לא מפסיק לשאול מתי אכוון אותו שוב.
זה מביך אותי אבל מזכיר לי את התמונה היפהפייה.
אילו ידעתי לצייר ואפילו רק לשרבט את התמונה, הייתי קוראת לה ״קראש״ ותולה אותה על הקיר בחדר השינה.
