איך זה שהם תמיד חוזרים אלייך?
שאלה אותי חברה טובה וותיקה.
הם לא חוזרים, עניתי.
הם פשוט לא הולכים.
כולם היו ויהיו חבריי.
לא סובלת את המילה הזו, אבל וואלה היא מדויקת 😉
למדתי לדייק את עצמי.
את מי אני רוצה לידי.
את מי לא.
מי שהלך, אלה הן בעיקר ״חברות״, שבחרתי שלא ישארו.
יש לך הרבה נישות, אמרה חברה אחרת.
כן. נישתית שכזאת. חברותית שכזאת. נהנתנית שכזאת.
החיים יפים, עניתי לה, הגעתי לשלב שאני חיה בכדי ליהנות מהם. משהו שקשה לראות ובעיקר קשה להבין מבעד לכובע שלה.
יצאנו כמה חברות כולל זאת, ליום כייף, כייפנו, קנינו, שוטטנו ואז הודעתי להן שאני ממשיכה קצת לבד וניפגש בעוד כשעה.
נפגשתי לקפה עם חבר. ותיק ותיק. כזה שלא הולך. כזה שנשאר. כזה שהוא חבר טוב ונפגשנו לאחרונה לפני שנתיים אבל בקשר יומיומי כל היום.
הצטלמתי בתמונה מצחיקה. ממש. עשיתי ממנה קטע. שלחתי לחבר אחר. גם הוא ותיק מאוד. חבר טוב. לא זוכרת מתי נפגשנו בפעם האחרונה וזה לא רלוונטי לכלום. שלחתי לו והתפוצצנו מצחוק כי הוא הכי מבין אותי ואת השטויות שלי.
קניתי מזכרת קטנטנה. שומרת אותה לחבר אחר. ותיק. כשניפגש בעוד מי יודע כמה זמן, אעניק לו כי זה יזכיר לנו תמיד אותנו.
אז כן. יש לי חברים כאלה ואחרים. לכל אחד הנישה שלו. והם לא חוזרים. הם פשוט לא הולכים. ואני אוהבת את כולם.
כשהמשפט בתחילת הפוסט נאמר לי, התבשל לי בראש פוסט וכשהתחלתי לכתוב יצא משהו קצת אחר אבל גם ניסבל.
תוך כדי קריאה שניה, עלה לי עוד פוסט לראש בהקשר לאחת הפיסקאות. מה יהיה? בכל פעם מחדש אני רוצה להפסיק לכתוב כאן אבל לא נגמר לי.
