הכרתי אותו לפני יותר משלוש שנים. התכתבנו קצת ועברנו לשיחת טלפון, טובה כזאת שאין בה ולו רגע אחד של שתיקה. בסופה נפגשנו.
הפגישה הראשונה היתה בדיוק כמו שהוא הבטיח. אני נשארתי בביתי עם המכנסיים הקצרים והגופייה והוא הגיע קז'ואל כזה. (מהיכן האומץ או התעוזה שלי?).
המשכנו את שיחת הטלפון על הספה, זה לצד זו. מדברים על החיים, על כמה הם שבריריים ועל כמה צריך לנצל כל רגע.
יש מי שיאמר שאלה סתם קלישאות ואולי בצדק, ויחד עם זאת אני מתה עליהן.
אז ככה הכרנו והפכנו לסקס באדי'ס, לפעמים חושבת לעצמי, למה צריך יותר מזה? יש לנו את כל הפאן שבעולם בזמן שלנו יחד וכל השאר נשאר בצד. מושלם. לפחות לתקופה זו של חיי.
הבחור, צעיר ממני בעשור (לא הייתי מדמיינת בחיים שיקרה לי), חתיך הורס (אף אחד לא יסתכל עלייך... זה כבר סיפור בפני עצמו), מעריץ את הגוף שלי (שלי??? כן כן כן), מגשים את כל מה שאני חולמת או מבקשת, ממציא את עצמו בכל פעם מחדש... ועוד ועוד ועוד.
ברגע שהתקבלה ההודעה שהוא חנה בחניון, פתחתי את הדלת ונכנסתי לחדר בדיוק כפי שביקש.