הכנתי סיר חורפי, בשרי ושומני, מלא כל טוב. טעמים עמוקים שמזמינים ללקק את האצבעות.
הרמתי עצם מח, החזקתי אותה בידי, והעברתי עליה את הלשון באיטיות מכל הכיוונים. פיסות הבשר שנשארו עליה נמסו לתוך פי ברכות, כמו נשיקה לוהטת.
הכנסתי את הלשון פנימה, שאבתי את המח החמים, והוא גלש לתוכי ברכות, נמס ונעלם בלי התנגדות.
העצם נשארה בידי, ואני המשכתי ללטף אותה בלשוני, ללקט טעמים, לחפש עוד.
בפתח העצם נצמדו שאריות קטנות, עקשניות. נשפתי פנימה, ניסיתי לפתות אותן, אך הן נותרו תלויות, מתגרות, לא נכנעות.
הכנסתי את קצה הלשון, הרגשתי אותן רועדות, מתנדנדות, מתגרות אך נשארות במקומן.
הפכתי את העצם, ניסיתי שוב, הפתח היה צר יותר. הרגשתי כאילו אנחנו משחקות משחק של כניעה והתמסרות.
דחפתי אצבע. האצבע החליקה פנימה, נגעה במח החלקלק, אך לא הצליחה לנתק אותו. כשהוצאתי אותה, קילפתי מעט מהעטיפה הדקה שנדבקה לעצם וליקקתי אותה כמו ריר חלקלק, טעים, כמו טיפה של תשוקה שנשארה על השפתיים.
בסוף, בעזרת צ’ופסטיקס, הצלחתי לתלוש את השארית החלקלקה והעסיסית. שאבתי אותה לפי בתחושת ניצחון, עם חיוך מתענג על הפנים.
כשגמרתי, חשבתי לעצמי שזה כמעט כמו ללקק כוס חמים.
ההבדל הוא בקושי.