מי שיקרא את הבלוג שלי ילקט פירורי לחם שמובילים לקשר שבו בעיקר זה היה לא הוגן
שלא היה לי סיכוי
שהסוף היה ידוע כבר בהתחלה
זה לא ייחודי
אני קוראת המון פרסומים שמאוד דומים מאוד מזכירים חוויות לא קלות שעברתי
אני מבינה שלא המצאתי את הגלגל
ואני לא הראשונה ובטח לא האחרונה
ובכל פעם שאני קוראת טקסט שמזקק ומתאר אחד לאחד את מה שחשבתי שרק לי קרה אני מבינה שאין דבר כזה צדק
פעם קראתי מישהו שאמר שבבתי משפט לא מקבלים צדק
מנצח זה שמספר את הסיפור טוב יותר
וזה גרם לי לחשוב
מה אם אני פשוט סיפרתי כל השנים סיפור ממש טוב לעצמי על עצמי
ללא כל צל של ספק הדמות המרכזית שמככבת בסיפור שלי
הגבר של חיי קיבל מאפיינים שכל גיבור הוליוודי היה מייחל אליהם
בניתי אותו מן היסוד
העמסתי עליו נרטיביים ומיתוסים שאי אפשר להמציא
אולי רק בדמיון מודרך
כזה שקבור בכל מי שכל חייה שרדה
כשאנחנו שורדים אין גבולות אין בלתי אפשרי כי אני לפחות ידעתי שאם משהו יתפרק לא יהיה אף אחד שיהיה שם
אז עשיתי הכול כדי שלא יתפרק
כשהוא נכנס לחיי
היה שם הכול, בעיקר כאוס
מהיום הראשון
וכאוס - אני מכירה
שנים שהייתי משוכנעת שאם אעשה הכול נכון הוא ירצה אותי כמו שאני רוצה אותו
היו תקופות שזה עבד ואני לא ידעתי את נפשי
רק מי שיודע כמה אושר הוא חמקמק יוכל להזדהות עם ההבלחות שלו
שלו הגבר בסיפור שלי
ושל האושר
אבל הייתי צריכה לעבוד קשה כל כך גם כשעייפתי, גם כשלא היו בי כוחות לא ויתרתי
היום אני מבינה שלא ויתרתי על עצמי
על מה שמניע אותי
אם היתה טכנולוגיה שהיתה מסוגלת ללוות את האופן בו בניתי את הסיפור עליו בתוך הראש שלי
מישהו היה רושם על זה פטנט
בפרסום האחרון שלי הייתי בנקודה בה ראיתי כמו דמות חיצונית ולא שייכת את האמת
כל מה שהפכתי אותו להיות, כל אפיזודה, כל שיא וכל שפל, כל סופרלטיב אלוהי כל מניפולציה, כל התרסקות שהובילה לנקודת ההתחלה וחוזר חלילה
אני
הינדסתי
תוך כדי תנועה המלכתי אותו הפכתי אותו למלך
והוא היה נזק סביבתי שנקלע לסיפור של חיי
הפצע שלו פגש את שלי
וכל הזמן הזה כשחשבתי על נקמה היה לי כמו נשק סודי שאומר - אני המלכת אותו ואני יכולה לקחת לו את המלוכה
מסתבר שכמו שיונתן גפן כתב
אני הייתי האיש הכחול בסיפור של האיש הירוק
יש הסתברות לא קטנה שהוא בעצמו כתב את הסיפור של חייו בעצמו ואני הייתי דמות שהוא יצר
וככה היינו שני אנשים כל אחד בסיפור של האחר
היום אני יודעת שהדמות שלו קיימת בעיקר בראש שלי
נכון הוא היה חלק מכאב אדיר שהמעשים שלו הביאו לעולמי
הוא שאב ממני כל אנרגיה קטנה כגדולה
הוא חרא גדול
הוא בהחלט ידע מה אני רוצה וצריכה ובחר שלא לתת לי שוב ושוב
אני מניחה שהחטא הכי גדול שלו היה שהוא לא רצה בי ובידיעה וביודעין לא שחרר אותי
וככה הוא הזין את המפלצת שבי
ואני כנראה את המפלצת שבו
סיפרתי את הסיפור יותר מידי טוב ועכשיו יש לי שתי אפשריות
לכעוס על עצמי - איך הרשיתי לכל הכאב הזה שהגיע דרך הדמות המרכזית שאני יצרתי להימשך כל כך הרבה זמן ?
שמישהו יציל אותי מעצמי ויגיד איך לא ראיתי את זה קודם, ואם פשוט הדחקתי שהרי אם אני יודעת ומבינה מאפשרת מה זה אומר עלי?
אז הפכתי אותו לאשם המרכזי (הוא אשם אבל לא המרכזי)
אני כועסת שיצרתי את הדמות הזו כדי להזין את הכאוס שעבורי מסתבר היום היה הדבר הכי קרוב לאהבה
האפשרות השניה
לכתוב סיפור חדש
הכעס על עצמי כרגע מוביל.......