תת הכרה נפתחת כמו מניפה

בבוקר בחצר בכותונת שחורה ומעיל עור. 

קריר. רגע לפני מהומת הבוקר הרגילה ואני משהה את התעוררות העוללים כדי לתת לי עוד דקה של ריח סתיו מעורבב בריח המעיל ואספרסו ארוך שרק ממתין לי שאתפנה ממחשבותי. מקשיבה לנורה ג׳ונס וזוכרת דרך צינת הבוקר אותי לפני כמעט שנתיים יושבת ככה ממש בברלין הקפואה, עם קפה ביד בחצר מתוקה ומקשיבה בדיוק לאותו השיר ובודדה וכניראה גם אומללה ולבד ולא יודעת מה יהיה מכאן איך אמשיך.

עכשיו אני רק בודדה כי זה מצב כזה שנולדים איתו.

למה את כאן? מבדידות
מה את מחפשת? כלום. באמת. רוב הזמן אני רוצה להיות לבד.
מה את צריכה? שקט. יש לך שקט בשבילי? אתה תאמר שכן אבל אין.

ודאי שהשיר הזה כבר הופיע כאן בבלוג. אזמה

כבר סיימת את הגבינות מיום ראשון? הוא שואל, ואני נאחזת בשארית חטאי שבוע יום ההולדת שלי ומדמיינת אותי עירומה במיטה, אוכלת מהסירחון הזה לבדי ומתענגת.

טרם סיימתי, אני עונה ופונה אל המוכרת שמאחורי ויטרינת הזכוכית, מה ההבדל בין הגורגונזולה הכחולה לירוקה? הכחולה חריפה יותר, היא עונה והדמיון אצלי מתקדם לחיוך גדול, אני אקח גם מהצ׳דר וויסקי, בבקשה.
אח"כ בבית, רגע לבד במטבח, על פרוסת לחם יחידה, תונח גבינה ריחנית מאד ויונחו חלפיניו ושברים של אגוזי מלך שיחד יובילו לביס מושלם.

לא בעירום אבל בהחלט נחמה של צהרי שישי.

שום דבר לא ישנה את שעומד לקרות

שום דבר לא יֵרָצֶה

אף אחד כבר לא יצא למלחמה עבורי

שום דבר לא יגרום לזיכרון הרע להיעלם

הוא לא יעלם

זיכרונות טובים יערמו זה על זה יכסו על הרעים 

יגידו שמסתירים

והזאבה תציץ מתוך הערימה ותחייך

אני כאן, אני בסדר, היא תגיד

שום דבר כבר לא ישנה את כל מה שעומד לקרות

שיר לפני השינה. כי ערן צור כותב וכתב כל כך טוב שמקשיבה לזה בריפיט ובא לי לעמוד באמצע רחוב ולצרוח את המילים.

הוא מחבק אותה
והיא נלחצת
הוא מנשק אותה
היא קמה והולכת

רציתי שתדע
אני גדולה ממך
חשוב לי שתדע
שחזקה ממך

עכשיו אני ילד קטן
חושב שאת האמא שלי
זה אמצע הרחוב
אל תעזבי אותי לבד

הנה, באור היום העולה
נח לו במרכז החדר
עלבון גדול, קשה.

היי שקטה עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר

הי שקטה כאילו אין בך דופי
כאילו האוויר נותן לך הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה

היי שקטה כמו לא עברת אף פעם
כמו לא היית זרימה בנוף המטופח
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך

היי שקטה כמה אפשר לשטוח
את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כוח
כאילו השלווה היא חוף או בהלה

(אוהבת אותך רחל שפירא על מנטרה מופלאה ליום של ריטריט שתיקה)

או איך כמעט מתתי במגע לשון

אישה רואה במדף העליון במקרר צהוב זוהר על המדף, מזיזה את בקבוק הערק פסיפלורה הצהוב נוגעת בשלולית הדביקה וללא מחשבה (תכונה אופיינית לאמהות בקיץ הדהוי) דוחפת את האצבע לפה. 

זו לא היתה פסיפלורה, גם לא שמש נמסה לתוך עצמה, זה היה חלמון ישן שהתפוצץ שם למעלה. זו היתה סלמונלה שדחפתי לתוך הפה.

נותר לקוות שהקאתי אותה ואם לא, אני הייתי אנה ולפעמים אני חייתי ביניכם.

ריקנות כזו שגם בוקר קריר וקפה מר לא מצליחים להפיג

ריקנות עומק

חייבת לרקוד

חייבת לרקוד

לרקוד

הרבה מוזיקה

כמה חיבוקי ילדים חונקים

ילדי שלי

והריקנות תיעלם

אני בטוחה

לנשום ולרקוד וזה תכף יעלם

ממש תכף

הנה תכף אחייך שוב גם מהבפנים

ממש תכף זה יעלם

חברי ספוטיפיי זימן לי את השיר הזה הבוקר, והוא קצת מטופש וקאנטרי כזה עם שריקות ובנג׳ו וסבתא אבל מאחורי כל זה יש את קרן שמש עמומה הייתה לי מתחת לכרית ונעלמה ואיכשהו זה די מדוייק למצבי הנוכחי המדוכדך. נותר לקוות שקרן השמש שלי עוד תשוב.

פתאם בבת אחת התכווצו כל השרירים שלי בגוף
הם לא הצליחו להיות משוחררים כשהמוח כל הזמן מכווץ
פתאם הבנתי בוודאות שאני לא אחזור על מה שכבר אמרתי
שאני לא ארצה את מה שכבר ויתרתי
פתאם בבת אחת לא הצלחתי ללכת והרגשתי איך הלב שלי מתעייף ורוצה כבר לישון
איך הכל זז סביבי ואני נרדמת בעמידה

אתה אוהב אותי בגלל שאני שמנה או למרות שאני שמנה? אה אולי זה בכלל בגלל האופי המלבב שלי?
לא זה בטוח לא יתכן כי הוא הרי איננו מלבב כלל

אז אולי השכל החריף זה השוכח כמעט כל דבר לפני שמצליח לזכור?
לא, זה בכלל לא הגיוני
אז זה בטח בגלל העיניים היפות שלי
לא לא, הרי יש יפות מהן ובגילי יש גם רואות מהן ובעיוורוני אני רואה רק את הבפנים גם כך

אני יודעת
זה בגלל השדיים
כן, זו בטח הסיבה לאהבת האמת הזו
הם באמת די נדירים
הנה הצלחתי, מצאתי לנו סיבה

💜

בסוף הרי כולם מדברים אלי

אני לא שומעת מילה ממה שהם אומרים

אני שומעת רק את הדי המוח שלי