תת הכרה נפתחת כמו מניפה

בבוקר בחצר בכותונת שחורה ומעיל עור. 

קריר. רגע לפני מהומת הבוקר הרגילה ואני משהה את התעוררות העוללים כדי לתת לי עוד דקה של ריח סתיו מעורבב בריח המעיל ואספרסו ארוך שרק ממתין לי שאתפנה ממחשבותי. מקשיבה לנורה ג׳ונס וזוכרת דרך צינת הבוקר אותי לפני כמעט שנתיים יושבת ככה ממש בברלין הקפואה, עם קפה ביד בחצר מתוקה ומקשיבה בדיוק לאותו השיר ובודדה וכניראה גם אומללה ולבד ולא יודעת מה יהיה מכאן איך אמשיך.

עכשיו אני רק בודדה כי זה מצב כזה שנולדים איתו.

למה את כאן? מבדידות
מה את מחפשת? כלום. באמת. רוב הזמן אני רוצה להיות לבד.
מה את צריכה? שקט. יש לך שקט בשבילי? אתה תאמר שכן אבל אין.

ודאי שהשיר הזה כבר הופיע כאן בבלוג. אזמה