אני רוצה סערה אבל השגרה אוחזת בי בעצבנות בין הרגליים ואומרת "כלים, כביסה, ילדים". אני בורחת לכאן למציאות המשונה של הצ׳ט תוהה אם מישהו יזמין אותי לדרינק, לא מצליחה להישיר מבט לאיש. מרגישה את הוילון האפור נסגר עלי ומנסה להזיז אותו להציץ מתוכו, לגזור אותו, אין לו כל סיבה, אין פה שום סיבה. לעזאזל עם ספטמבר, לעזאזל עם שירי הסתיו, התמכרתי אליהם. זה היה עם בוא הסתיו הוא אותה כל כך אהב אין עוד יום אין עוד דקה באביב את תשובי חזרה והמורה אומרת עוד מעט כבר סתיו. סתיו סתיו סתיו.
אני כזו סאקרית של מוזיקה ישראלית ישנה, אני מתהלכת בעולם עם הוילון השקוף הזה של העמק, עלי. אני הסתיו. זו השגרה שלי כניראה.
תמות ספטמבר. תן מקום גם לאחרים.
וכן, מתבקש הרי שאעלה פה את אחד מהסתוים שלי אבל לא. יכולה לשלוח קישור לפלייליסט האסוני בפרטי לא רוצה לדכא בציבור.
איזה פוסט לא סקסי יצא. יכולתי פשוט לפרסם תמונת עירום, אני בכלוב מה עניינים איתי.
במקום זה קצת קולטורה:
**הבעיה היא שאחרי שיר כזה, ספוטיפיי מרשה לעצמו לזמן לי שירי שיט כי החליט שאני טינאייג׳רית מתחילת המילניום. אין בינה בבינה המלאכותית.
