תת הכרה נפתחת כמו מניפה

אני יוצאת מהבית אחרי 10 ימים של חופש. זו הרגשה טבעית, אולי קצת משונה. מימין שדות ירוקים, משמאל גבעה משחירה שנשרפה מפצצות תאורה רק לא מזמן.

חצבים צצים בינות לסלעים משחירים, הם ישרדו הכל אלה אם רק בשביל לחזור בכל שנה ולספר לנו שניצלנו והסתיו הגיע.

88 מודיעים לי ש8:00 ואני ממלמלת לעצמי "רק שיהיה שיר טוב, שיר טוב זה סימן". הופה! שיר טוב. 

הנה הגשם בא שוב, נופל לי על הראש כמו זיכרון, נופל לי על הראש כמו רגש חדש.

איך בא לי גשם, איך בא לי רגש חדש.

שיר מעולה והוא יחזיק אותי בדקות הנסיעה הקצרות עד שאגיע.

מגיעה אל השער. הנה משהו שגבוהים לא יודעים: הידעתם שאדם נמוך צריך ממש לצאת מהרכב על מנת להעביר כרטיס? אתם בטח מתעצבנים תמיד על האיטי לפניכם. איך שר רנדי ניומן

Short people got no reason to live

טוב, אולי הוא קצת הפריז בשנאה העצמית שלו הקטן הזה. 

זהו, התחלתי את היום. בחניה אני כבר רואה את הרכב של זו מהמשרד. היא מעריצה את גלגלצ ויש לה מדבקה שלהם על הרכב, היא בעצמה הראתה לי, סיפרה לי, פירטה לי איך ביקשה יפה וקיבלה אותה. רציתי לספר לה באותה השיחה על אורגיות וסמים ואנשים קצת מטורפים שפגשתי ועל איך אני אוהבת לבקש יפה דברים, כל מיני דברים. אבל ויתרתי, אולי זה לא כ"כ התאים.

התלבטתי על שיר להבוקר, סה"כ פינקתי כאן בכמה רפרנסים. אבל אני אוותר, פשוט תפתחו גלגלצ ותקשיבו קצת לדיווחי תנועה.