תת הכרה נפתחת כמו מניפה

לאחרונה יש בלאגן, הרבה בלאגן בבית.

כל הנפשות סוערות, בוכות, כל פעם בוכה מישהו או מישהי אחרת. כל אחד מסיבותיו.

גם אני בוכה.

ואז לרגע ממש לכמה דקות דברים גם יודעים להסתדר, אני בחצר לבד וקריר ובדיוק אכלתי שוקולד ואני עם קפה והעננים כל כך יפים היום. 

ואני חושבת שטוב שהאנס מבלאגן מת. ידע כל אנס שמוות ביסורים הולם אותו ולא, אנחנו לא נתאבל על לכתו. גם אם שילם את חובו לחברה בדמות מחצית השנה.

אני לא כ"כ נחמדה לאחרונה, וזה בסדר נדמה לי, נחמדות היא גם ככה בקושי מוערכת.

מה יהיה עם המחסור הפורנוגרפי בבלוג פה, בסוף יסלקו אותי וזה לא יהיה מראה יפה.

אני מנסה להסיט מחשבות רדודות.

האם השיער שלי היום הוא אייטיז או סבנטיז?

חייבים כבר להוציא לי את המספריים מהיד, אני תכף אגרום פה אסון למחלפות החיטה שלי.

מחשבות רדודות הן כמו קנדי קראש, את לא מודה, את רוצה שיחשבו שאת וירג׳יניה וולף, אבל רוב הזמן את קנדי, או אפילו טטריס. איזו בושה. 

 אני רוצה להרגיש עומק, אבל רוב הזמן אני טובעת בתוך ביצה רדודה, בכל זאת אישה נמוכה.

אני רדודה במים רדודים.

אפשר לשים עליך ראש? אפשר לשמוע מילים גסות באוזן תוך כדי? אפשר שתתכווץ לי הבטן כשזה יקרה? שאוכל למלא את החזה שלך בדמעות? אולי לא.

אולי אני רק רדודה במים רדודים.

חוזרת לשחות.

אם יש משהו שאני שונאת אלה שירים שהפכו לרומנטיים, דביקים, כמעט המנונים, ומה בסוף? מדובר בשיר שנכתב על ידי דוּשבאג על דרכי הדוּשבגיות שלו בנשים וכן מה לעשות שזה הו כה רומנטי אבל בסוף בין השורות אתה סתם מנוול.

דוגמא מצויינת לזה jealous guy מעניין אם הדוּשבאג כתב את זה אחרי או במהלך סוף השבוע האבוד שלו. מגלגלת עיניים בטירוף פה.

וכאילו כל זה לא מעצבן אותי מספיק אז ספוטיפיי חשב שלגיטימי להצמיד מיד אחריו את "האהבה שלי היא לא האהבה שלו". לא אין לי מילים כאן על יונתן גפן.

בחיי שהיה יותר קל בסבנטיז ובאייטיז כשלכם היה מותר להטריד (כן תתפלאו מחוץ לכלוב זה כבר פחות מקובל כל ההטרדות המיניות האלה) ולנו מותר היה לא להקשיב למילים, להתמקד בלחן ולא להקיא בפה.

ברור שעכשיו אני צריכה פה שיר של אישה חזקה אבל הלב שלי קצת קרוע בימים האחרונים (זה מורגש פה באגרסיות?) אז זה הכי קורע שיש בשבילי.

הולכת לבכות קצת 💜

נענית לאתגר של חברי השוקע ומציגה את המיניות שלי בתמונה:

פיצול אישיות

למה פיצול אישיות? 

מכיוון שהבלוג שלי מקשר מוזיקלית מבריטני ועד לטום וויטס, אני לא מרגישה צורך להסביר 💜

יש ימים בהם העיניים נפקחות מוקדם בבוקר ומיד את חושבת על שעת התה. איך תשבי שם בסוף היום בנוף הקריר עם נרקוטיקה בכוס גבוהה וקרח ותבהי בעננים. יש בקרים צנועים עם מחשבה על קפה וספר ושוקולד. 

והבוקר? הבוקר כל מה שרציתי זה לשוב למיטה עם כדור שינה ולצלול אל תוך המזרון בכבדות מענגת. 

נדמה לי שבקצה האחורי של הראש היו גם מחשבות על זיונים פרועים אבל הילדים והמקס סטוק והכביסות והכלים והתשישות הכללית פשוט גרמו להם להתפוגג.

והנה זה בא ואני צונחת ורק תוהה על השיר שילווה אותי פנימה.

נדמה לי שזה השיר שלי היום. הקול של נינה מרסק לי את הלב.

(מה יהיה איתי? מתי כבר יתאים הבלוג לאתר? מתי כבר יהיו פה ניוּדס?)

תראה מה הביא החתול, אני אומרת ומראה לו הודעה טריה ממישהו שנעלם מחיי לפני חודשיים. כן, הם תמיד חוזרים, הוא עונה, החתול הזה לא מפסיק לתת.

אבל לפעמים, לפעמים אני מרגישה קצת כמו החתול עצמו, קצת מרוטה ועייפה ובא לי מיאוּ ולהתגלגל להתכרבל על חזה רחב ולהרדם. בלי שום הפתעה משום חתול אחר.

ג׳וינט, יין חם וסרט אחד שמרגיש חגיגי אם רק נחליט שהוא כזה. אני לובשת את שמלת החורף הזנותית שלי, מתאפרת, מתקשטת בדר' מרטינס וזהו אני מוכנה לקראת ערב זוגי. 

אח"כ נשוב מאוחר מידי ונתחבק ונצחק ונשתדל להרדם מהר כמה שרק אפשר כי תכף בוקר וילדים ועבודה. הפעם לא הספקנו לחנוך את המושב האחורי.

אני אחכה לך היום באותה התנוחה, מינוס השמלה, אולי נצליח להגיע למה שמיזמזנו אמש.

אם אשן אתה כבר זוכר איך להעיר אותי, נכון?

1. אריתה פרנקלין

2. קור של בוקר

3. מיפוי הניקיון היומי של רוֹבי הרובוט השואב 

סה"כ די פשוט למימוש. 

אני יוצאת מהבית אחרי 10 ימים של חופש. זו הרגשה טבעית, אולי קצת משונה. מימין שדות ירוקים, משמאל גבעה משחירה שנשרפה מפצצות תאורה רק לא מזמן.

חצבים צצים בינות לסלעים משחירים, הם ישרדו הכל אלה אם רק בשביל לחזור בכל שנה ולספר לנו שניצלנו והסתיו הגיע.

88 מודיעים לי ש8:00 ואני ממלמלת לעצמי "רק שיהיה שיר טוב, שיר טוב זה סימן". הופה! שיר טוב. 

הנה הגשם בא שוב, נופל לי על הראש כמו זיכרון, נופל לי על הראש כמו רגש חדש.

איך בא לי גשם, איך בא לי רגש חדש.

שיר מעולה והוא יחזיק אותי בדקות הנסיעה הקצרות עד שאגיע.

מגיעה אל השער. הנה משהו שגבוהים לא יודעים: הידעתם שאדם נמוך צריך ממש לצאת מהרכב על מנת להעביר כרטיס? אתם בטח מתעצבנים תמיד על האיטי לפניכם. איך שר רנדי ניומן

Short people got no reason to live

טוב, אולי הוא קצת הפריז בשנאה העצמית שלו הקטן הזה. 

זהו, התחלתי את היום. בחניה אני כבר רואה את הרכב של זו מהמשרד. היא מעריצה את גלגלצ ויש לה מדבקה שלהם על הרכב, היא בעצמה הראתה לי, סיפרה לי, פירטה לי איך ביקשה יפה וקיבלה אותה. רציתי לספר לה באותה השיחה על אורגיות וסמים ואנשים קצת מטורפים שפגשתי ועל איך אני אוהבת לבקש יפה דברים, כל מיני דברים. אבל ויתרתי, אולי זה לא כ"כ התאים.

התלבטתי על שיר להבוקר, סה"כ פינקתי כאן בכמה רפרנסים. אבל אני אוותר, פשוט תפתחו גלגלצ ותקשיבו קצת לדיווחי תנועה.

אני רוצה סערה אבל השגרה אוחזת בי בעצבנות בין הרגליים ואומרת "כלים, כביסה, ילדים". אני בורחת לכאן למציאות המשונה של הצ׳ט תוהה אם מישהו יזמין אותי לדרינק, לא מצליחה להישיר מבט לאיש. מרגישה את הוילון האפור נסגר עלי ומנסה להזיז אותו להציץ מתוכו, לגזור אותו, אין לו כל סיבה, אין פה שום סיבה. לעזאזל עם ספטמבר, לעזאזל עם שירי הסתיו, התמכרתי אליהם. זה היה עם בוא הסתיו הוא אותה כל כך אהב אין עוד יום אין עוד דקה באביב את תשובי חזרה והמורה אומרת עוד מעט כבר סתיו. סתיו סתיו סתיו.

אני כזו סאקרית של מוזיקה ישראלית ישנה, אני מתהלכת בעולם עם הוילון השקוף הזה של העמק, עלי. אני הסתיו. זו השגרה שלי כניראה.

תמות ספטמבר. תן מקום גם לאחרים.

וכן, מתבקש הרי שאעלה פה את אחד מהסתוים שלי אבל לא. יכולה לשלוח קישור לפלייליסט האסוני בפרטי לא רוצה לדכא בציבור.

איזה פוסט לא סקסי יצא. יכולתי פשוט לפרסם תמונת עירום, אני בכלוב מה עניינים איתי.

במקום זה קצת קולטורה:

**הבעיה היא שאחרי שיר כזה, ספוטיפיי מרשה לעצמו לזמן לי שירי שיט כי החליט שאני טינאייג׳רית מתחילת המילניום. אין בינה בבינה המלאכותית.