הייתי רק בת 12 כשהורי לקחו אותי לסרט הצרפתי הראשון שלי, ז'אן דה פלורט. בז'אן יש הכל, סיפור הנושק לטרגדיה יוונית, נופים פראיים, תשוקה ומין. כמה שהם אוהבים קולנוע צרפתי, הורי. כמה אהבתם אליו השפיעה עלי ועל האישיות הכי פנימית שלי, זו הפראית, המינית, אשר מחפשת את הסיפור המאלף בכל דבר, את הנשימה החסרה, את הרוח בשיער.
היום בבוקר קמתי אל הפרובנס הפרטית שלי, נשמתי את הירוק, את המטעים, את הפרות באחו החיות בסימביוזה עם אנפות על גבן, את הנוף המושלג המרוחק ואת בתי הכפר עם הגגות האדומים.
נסעתי בכביש היפה ביותר אל המאפייה לרכוש לחמי מחמצת וחזרתי אל תצפית על העמק עם קפה ומאפה ביד, אפילו האו"מניקים היו חתיכים היום.
היום הבנתי שגם שאינני מתאימה לשום משבצת בשום מקום, עדיין הפרובנס הקטנה הזו, עם הקש בשיער, עם האנשים הקצת משונים, עם הז'אן דה פלורט, עם הנוף האינסופי, היא זו שתשאיר לי אויר בסוף.
היום הבנתי שהזאבה הפנימית שלי יכולה לנשום בעיקר כאן ומידי פעם לנסוע לעיר גדולה כדי להתמתח.
**רציתי לכתוב גם על גברים סקוטים בחצאיות ועל אינוורנס שכה מאוהבת בה ו"זרה" ואוחחח על הפנטזיות שהסדרה הזו מביאה עימה.
אולי בפעם הבאה 💜
מצרפת פה את קרן קוך שכותבת כה מדויק עליה ועלי ועל זאבות בכלל 🐺
