כשהייתי נערה היינו הולכות להופעות של נושאי המגבעת. הם היו פרועים אבל לא היו כ"כ אהובים. הקהל תמיד היה קטן ואנחנו היינו מתמקמות בפינה ליד אדם הורוביץ, שיהיה על מה לפנטז בתוך האנרכיה הזו.
הבוקר קמתי איתם בראש. 200 שנה אחרי וצריך להתאמץ כדי לאתר אותם ברשת. אבל הנה אני בערסל שלי החורפי ולייב אין בית שמש.
אתמול עשינו קצת אנרכיה הורית. הדלקנו ג׳וינט במיטה, למעשה גילגלתי אותו עוד קודם מול הילדה. אח"כ כשהלכו לישון אכלנו ממתקים, עישנו וצחקנו עד שנרדמנו מחובקים מפנטזים על צ׳יפס קריספי מלוח מוגזם באמסטרדם או לפחות בתל אביב.
לפעמים, ובעיקר בתקופות האלה שבהן החוץ משתלט על הפנים ואת לא מוצאת כבר את מי שהיית ואת הזו המהממת שאת יכולה להיות אם רק יפסיקו הזומים והבחירות והחיסונים והכאב והשנאה וכאבי הראש, דוקא בתקופות כאלה כדאי להכניס קצת ממתקים למיטה, אמיתיים, אנושיים, צעצועים, מגולגלים.
כל מה שיכניס קצת אנרכיה אבל רק אחרי שהילדים הולכים לישון.
