1993 ואני חיילת בת 19. בתולה צעירה. מסתובבת לבדי בפסטיבל הבלוז בחיפה בין מכולות רק כדי לצפות בהופעה הראשונה של ניקייב בארץ. אני במחצית ממדי, מכנסי צבא וחולצה שחורה, עטורה בתלתלים צבועים לפחם, ונרגשת מכל צליל שבוקע מהבמה שלו ושל הזרעים הרעים. תוהה מה הבנתי ממה שהתרחש סביבי. מה הבנתי מכמה המוזיקה שלו עשויה להיות פנימית, אורגזמית, עוצרת נשימה.
2020 ואני אמא בת 45 עם שיער צהוב. כבר לא בתולה וגם לא ממש צעירה אם נאמר את האמת. אני מקשיבה לאלבום שיצא קצת אחרי ב1994 והוא אורגזמי ועוצר נשימה ומקמר את הגב ומכמיר את הלב ומכווץ את הגוף. ואת מבינה אותו אחרת אולי מבת ה20 שהיית כזו מין נלהבת, ובא לך לשמוע אותו חזק וחלש ומוגזם ורגוע ולא לישון איתו ברקע של לילה ויום ולילה, מלאים בהתאהבות, בתשוקה, מרגשים, אינטנסיבים, מכאיבים, מרגיעים.
וזה אחד האהובים עלי מ let love in
ומצאתי גם את זה עם המכשפות שזה בונוס מהמם
וזה אולי הזמן לספר שכ"כ אהבתי את המכשפות שרק רציתי להיות לסבית בגיל 19 אך לא צלח, כי גברים. אבל ענבל לעד תהיה בדיוק הטעם שלי בנשים.
