כבר תקופה שתקף אותי רנסנס שלם של מיניות. אני הנחתי שהשגשוג המרהיב הזה קשור במיתוס הגדול שנשים מספרות כדי להתנחם על אובדן הנעורים בהגיען לגיל מופלג מדי. לא הבנתי מה קורה לי, הרטיבות העקבית, הקלות הבלתי נסבלת של האורגזמה, סירחון הייחום שמלווה אותי לכל מקום.
הוא אומר שלעת בגרות הפכתי סוף סוף לנימפומנית, ואני ספק מסמיקה ספק גאה בעצמי על ההישג.
אבל בימים האחרונים אני יבשה כמו אדמת טרשים ואין נווה מדבר באופק. נכון, היה כאן קשוח, אבל מה בין זה לגוף שלי שכבר הפך להיות מכונה משומנת מדי של ייצור ברטולין?
במקרה הבנתי.
במקרה קראתי שמחקרים מצאו שמתח וסטרס משפיעים על היכולת להגיע לאורגזמה, על איכות האורגזמות ועל מספרן האופציונלי.
ואני, מטומטמת, העזתי לחרוג מגבולות הגזרה שהגדיר לי. העזתי לחשוב, להחליט בעצמי מה חשוב לספר ומה מותר לשמור לעצמי. וכשאני חושבת אני נכנסת לסטרס, והסטרס מביא איתו מתח, לחץ וחרדה. ההסקה מתבקשת מעצמה.
לפעמים אנשים צריכים יישור.
נקבות, כמוני, צריכות סדרת חינוך.
עיקרון 7 - אין שכל אין דאגות.
חכם לא מכניס את עצמו לצרה שפיקח יודע להוציא את עצמו ממנה, אבל כאן אין לא חכמה ולא פיקחית,
אלא נקבה אחת בהחלט מטומטמת,
שלעיתים נדירות קורה שאינה מיוחמת,
ואז הראש הקטן שלה, החלול,
נתפס לשיגעון גדלות וצורח ״אחריי המבול״
מתחיל לחשוב מחשבות כאילו יש לו יכולת
כאילו יש שם חומר בתוך הגולגולת
ומחשבות, ידידיי, הקשיבו כעת
מביאות איתן צרות גדולות בהחלט,
איזו רשות עצמית להחליט החלטות,
מה לומר, מה לחשוף, מה עיקר ומה זוטות,
כאילו מדובר בחתולה עם תשע נשמות,
שימי לב, סתומה, עם הקילומטרז׳ שלך בעולם הן תיכף מסתיימות,
הכרטיס עוד לא אדום, אבל הוא עלול להיות
אם לא תלמדי כבר לסתום את הפה האידיוט.
וכתמיד, אנסה לסכם זאת בכמה סעיפים שקל ליישם:
1. אל תחשבי.
2. אל תחליטי בשבילו.
3. אל תסנני.
4. תמיד עדיף להיות מטומטמת ושמחה.
