|
|
|
אני לא יכולה להיות פה, זה הורס בי יותר ממה שזה בונה.
לא המשחק עצמו, אלא הרצינות שמייחסים לו כאן, אולי צדקו כל אלה שאמרו שמוקדם לי מידי להיות פה, אולי אני סתם לא מתאימה, לא מוחקת כלום ואם הוא לא יימחק בעצמו הבלוג יהיה פה, אני פשוט מעדיפה שלא להיות, לפני שזה יעלה לי בנשמה אהובה.
אני אחזור אולי, אם יהיה לי יותר מידי לבד.
לא מצליחה לארגן מחשבות או לחלופין את עצמי
לקום ולתפקד, אלוהים יודע שאני צריכה לתפקד.
משהו מבפנים מרגיע אותי למרות שאני צריכה לצעוק, לצרוח בגרון ניחר "רע לי!!!".
טיפשי ככל שזה ישמע, בלי לענות על שאלות, בלי להסביר, בלי שיהיה לי אכפת מה יחשבו.
לצעוק.
החבר שלי החליט לעשות לי סנקציות על זה שאני רשומה פה, על זה שאני בכלל יותר מידי בקטע והוא בכלל מתחרט עכשיו שהוא התחיל עם זה.
אני בספק אם אני אי פעם אתחרט.
מה עושים כדי להרגע ולהתחיל לחיות?
מוזר לי פה
רק התחברתי וכבר כתבו לי הרבה יותר מידי אנשים.
לא הספקתי להגיד שום דבר, להבין איפה אני נמצאת, ללמוד את מילון המושגים ולגלות שיש רמזור הצלפות, וכבר מצפים ממני למשהו.
הייתי מעדיפה לשים את כל מה שגואה בי עכשיו בהקפאה עד לפעם הבאה שבה הוא יחזור (צבא וכאלה), ויש זמן עד אז. ויש לי המון דברים לעשות.
ואני לא מסוגלת כלום, אני לא רגילה למצב הזה, אף פעם לא חשבתי שזה יהיה ככה.
אפילו לבלוג הזה אני לא יודעת איך לגשת.
שוב מצאתי את עצמי במקום שבו אני הכי קטנה ויודעת הכי פחות.
ואני פה באופן חוקי לגמרי, למקרה שמישהו תהה.
ובכל זאת. אני מרגישה טיפשית על זה שרשמתי את עצמי לכאן, על מה שבכלל חשבתי שיש לי זכות להטריד אנשים עם השטויות שלי.
אני מרגישה כמו הילדות הקטנות שמכרו גפרורים ובגלל שהן היו עניות כל אחד היה יכול לבוא ולקחת להן את הכסף או להרביץ להן.
כך גם פה, כל אחד ואחד יכול לפגוע בי כאן במידה זו או אחרת, גם בדברים קטנים, לעג למשל.
אבל בסדר, אני מניחה שאם לשמור על פרופיל נמוך הכל יהיה בסדר.
פה אני מנסה להיות הכי כנה שאפשר עם עצמי, לכן אני מתנצלת מראש על נזילת האייקיו הצפויה מקריאת הבלוג הנ"ל.
אתמול התנחלנו באחד מהמעברים הלא ברורים של הקניון
(מכורח הנסיבות אין לנו בינתיים אווירה ביתית אז מנצלים מה שיש)
מהרגל קודם הורדתי את העיניים למטה כבר בהתחלה, הוא לא אוהב שאני מסתכלת עליו תוך כדי. הוא אמר לי להוריד תחתונים. התמהמהתי לרגע אז הוא סטר לי וצעק שאני לא מורידה אותן מספיק מהר, אחר כך הוא אמר לי להוריד חזייה , נשארתי בחצאית קצרה וחולצה, אבל בלי כלום מתחת. הוא הרים את החולצה והביט בחזה שלי, הוא גיחך לכיוון הסימנים הכחולים שהיו מסביב לפטמות וצבט אחר כך הוא אמר לי לרדת על ארבע, הרים את החצאית שלי והתחיל להכות אותי עם כף היד בישבן לסרוגין. אחר כך הוא אמר להתחיל להתקדם בזחילה, כל פעם שהוא הכה באחד הישבנים הייתי צריכה להתקדם עם הרגל בהתאם, מובן שהתבלבלתי, מובן שזה גרר עוד מכות. אז הוא אמר לי לעצור, משך לי בשיער והכניס אצבע או שתיים, קשה לי להגיד. הוציא אותה, הכה, או משך בשיער או ביחד.בשלב זה הייתה לי כבר הרגשה מוזרה. אולי כי זה היה כואב מהרגיל, אולי בגלל שאני כבר מכירה את זה קצת יותר וככל שעוצמת השוק פוחתת פוחת גם הפחד והכאב יותר מורגש, או שהוא נכנס לזה יותר מידי, אולי זה זאת הייתה המחשבה שסרבה לעזוב אותי שזה מגיע לי ואני צריכה לשתוק למרות שמאד מאד כואב לי, אולי בגלל האפקט הרגשי שיש לכל העסק, התחלתי לבכות. נתתי לו להמשיך בזמן שהדמעות כיסו את עיני אבל ברגע שהרגשתי שהלחיים שלי לחות לא יכולתי להשתיק את עצמי ומן יבבה פרצה ממני. הוא מיד עזב אותי, בתנועה של מישהו שתפס משהו חם הרבה יותר מידי. אני ישבתי ככה, על הרצפה בחושך ובכיתי, לא יכולתי לעצור את עצמי וגם לא רציתי. הוא נבהל כהוגן כצפוי. התחיל להתנצל ולהגיד שהוא בחיים בחיים לא יעשה משהו כזה יותר, שהוא לא יכול לפגוע בי ושהוא אוהב אותי וזה וזה, היסטריה שלמה.
מעניין שבאותו רגע הייתי מעדיפה להמשיך לבכות ושהוא ימשיך להרביץ לי, אם הייתי יכולה הייתי בוכה ככה שהוא לא ישים לב, אבל לא הולך.
כל פעם מחדש העניין הזה שובר אותי, על משקל הלקאה שבועית בערך, כל פעם בדרך אחרת. אולי זאת הייתה התמרדות של הרצון שלי, אולי פשוט הגזמה.
