אתמול התנחלנו באחד מהמעברים הלא ברורים של הקניון
(מכורח הנסיבות אין לנו בינתיים אווירה ביתית אז מנצלים מה שיש)
מהרגל קודם הורדתי את העיניים למטה כבר בהתחלה, הוא לא אוהב שאני מסתכלת עליו תוך כדי. הוא אמר לי להוריד תחתונים. התמהמהתי לרגע אז הוא סטר לי וצעק שאני לא מורידה אותן מספיק מהר, אחר כך הוא אמר לי להוריד חזייה , נשארתי בחצאית קצרה וחולצה, אבל בלי כלום מתחת. הוא הרים את החולצה והביט בחזה שלי, הוא גיחך לכיוון הסימנים הכחולים שהיו מסביב לפטמות וצבט אחר כך הוא אמר לי לרדת על ארבע, הרים את החצאית שלי והתחיל להכות אותי עם כף היד בישבן לסרוגין. אחר כך הוא אמר להתחיל להתקדם בזחילה, כל פעם שהוא הכה באחד הישבנים הייתי צריכה להתקדם עם הרגל בהתאם, מובן שהתבלבלתי, מובן שזה גרר עוד מכות. אז הוא אמר לי לעצור, משך לי בשיער והכניס אצבע או שתיים, קשה לי להגיד. הוציא אותה, הכה, או משך בשיער או ביחד.בשלב זה הייתה לי כבר הרגשה מוזרה. אולי כי זה היה כואב מהרגיל, אולי בגלל שאני כבר מכירה את זה קצת יותר וככל שעוצמת השוק פוחתת פוחת גם הפחד והכאב יותר מורגש, או שהוא נכנס לזה יותר מידי, אולי זה זאת הייתה המחשבה שסרבה לעזוב אותי שזה מגיע לי ואני צריכה לשתוק למרות שמאד מאד כואב לי, אולי בגלל האפקט הרגשי שיש לכל העסק, התחלתי לבכות. נתתי לו להמשיך בזמן שהדמעות כיסו את עיני אבל ברגע שהרגשתי שהלחיים שלי לחות לא יכולתי להשתיק את עצמי ומן יבבה פרצה ממני. הוא מיד עזב אותי, בתנועה של מישהו שתפס משהו חם הרבה יותר מידי. אני ישבתי ככה, על הרצפה בחושך ובכיתי, לא יכולתי לעצור את עצמי וגם לא רציתי. הוא נבהל כהוגן כצפוי. התחיל להתנצל ולהגיד שהוא בחיים בחיים לא יעשה משהו כזה יותר, שהוא לא יכול לפגוע בי ושהוא אוהב אותי וזה וזה, היסטריה שלמה.
מעניין שבאותו רגע הייתי מעדיפה להמשיך לבכות ושהוא ימשיך להרביץ לי, אם הייתי יכולה הייתי בוכה ככה שהוא לא ישים לב, אבל לא הולך.
כל פעם מחדש העניין הזה שובר אותי, על משקל הלקאה שבועית בערך, כל פעם בדרך אחרת. אולי זאת הייתה התמרדות של הרצון שלי, אולי פשוט הגזמה.
לפני 19 שנים. 21 באפריל 2005 בשעה 16:10
